קווים מנחים חלק 6# - יצירת דופק לשיפור ועשיה : עבודה איטראטיבית

דברים אינם קורים מעצמם. צריך לגרום להם לקרות. היכולת לגרום לדברים לקרות נעשית פשוטה כשמייצרים דופק של עשיה רוטינית.  כמו זה המובנה בתשתית האג'ילית. הוא כולל פעימות עשיה קצרות של מספר בודד של ימים; בחינת העשייה  הסקת מסקנות; שינוי; והמשך עשיה.  העשייה במנות קטנות מייצרת את היכולת להתמודד עם שינויים ולהשתנות איתם וללמוד.

כמה אנשים אתם מכירים שנרשמו לחדר כושר, בהתלהבות, שילמו את דמי המנוי מתוך אמונה שזה מה שיחזיק אותם ברוטינה של אימונים ומחויבות, אולם תוך תקופה לא ארוכה הפסיקו לפקוד את חדר הכושר?

אין ספק שזה אתגר !

גם כאשר אנחנו מבינים לגמרה את חשיבות הענין, עדין, אנחנו לא תמיד מצליחים לשמור על עשיה לאורך זמן. החכמה היא להתמיד.  

אבל איך?

בהרבה מקרים, כמו בדיאטה למשל, ימליצו לנו להירשם לקבוצה. למה? כי יש איתנו עוד אנשים שמושכים אותנו קדימה.. כי יש פגישות שבועיות שיוצרות מחויבות... ועוד..

אולם לא כל דבר שאנחנו רוצים לעשות בחיים הוא דיאטה, או הפסקת עישון, או קבוצתי. חלק מהדברים קשורים להתפתחות אישית שגם אותם לפעמים אנחנו לא עושים. כגון, לקרוא, לסדר את המחסן ששנים לא סידרנו, ללמוד לתואר נוסף, לשפר את איכות היחסים עם בן הזוג, להתקדם בעבודה, ואפילו, כן, לבלות עוד זמן עם הילדים...

ברור שרצוי שנגדיר מה אנחנו רוצים לעשות, מהן המטרות שלנו ודרכי הפעולה, אולם יש צורך לייצר רוטינה שבה הדברים יקרו. רוטינה שתהייה פשוטה מספיק לגרום לנו לזוז בה בקלות ולגרום לדברים לקרות עבורנו.

האג'ייל מספק כלים בדיוק עבור זה. הוא מאפשר לנו ליצור דופק עשיה, קליל יחסית, לראות הצלחות וללמוד מכשלונות.

כשאני אומרת דופק, הכוונה היא לקצב קבוע שבו עושים את הדברים.

דוגמאות כאלו שזורות לאורך היומיום שלנו וחלקן כל כל מובנות מאליהן כגון, צחצוח שיניים. פעם בבוקר ופעם בערב. מספיק שנקפיד עם הילד שלנו שיצחצח פעם בבוקר ופעם בערב, סביר להניח, שלאחר זמן שהוא יקלוט את העשייה וימשיך בעצמו. אין ספק שהוא גם חייב להבין את הרציונל מאחורי צחצוח השיניים על מנת שיוכל להתמיד.

אני חושבת שבמקרים רבים חוסר היכולת להתמיד קשור גם ביכולת שלנו להתמודד עם המציאות המשתנה שלנו. כמה פעמים שמעתי חברות אומרות שהן לא הלכו למכון הכושר כי "הייתה אסיפת הורים", הילד היה חולה", "היה עומס בעבידה" , הייתי עייפה" ... וכל הזמן יש משהו אחר שעוצר אותנו מלבצע.. ובסופו של דבר, אנוחנו לא עושים את מה שרצינו.

יצירת דופק, המשאיר את ההתחייבות שלנו בפוקוס העשיה שלנו, שיש בו כללים וחוקים, שיפור מתמיד ועשיה מתמדת , יעזרו לנו להשתנות ולמצוא פתרונות לשינויי המציאות שלנו. ובסופו של דבר יגרמו לדברים לקרות.

ולכן , על קצה קצהו של המזלג:

1.      קודם כל נבין מה חשוב לנו ולמה. נבין גם לאן אנחנו רוצים להגיע.

חולי סכרת למשל, חייבים להזריק לעצמת כמות מסויימת של פעמים ביום. זהו אילוץ. לא משנה מה נעשה חייבים לפנות את הזמן לזה.

חוק חינוך חובה  מאלץ אותנו להקפיד לשלוח את הילדים לבית הספר כל יום. אולי אפילו העובדה שאנחנו צריכים להגיע לעבודה מאפשרת את אותה עשיה יומיומית.

התייחסות למשהו כחשוב, כאילוץ ופינוי הזמן יאפשרו לו לקרות.

2.      חשוב שנבין מה עוצר אותנו.

נשנה את המציאות או את עצמנו שיתאימו למה שחשוב לנו. מאד חשוב שהרוטינה  של העשייה תתאים לקצב שלנו, וליומיום שלנו. אם למשל אני נרשמת למכון כושר, אולם מסיימת את עבודתי כל יום בשעה חמש ואין לי סידור לשני הילדים שנשארים בבית, אזי אצטרך להתאים את רוטינת האימונים שלי לאילוצים הביתיים שלי. או לחלופין, לא אגיע למכון הכושר כי אני כבר הרוגה בשעה תשע בערב כשהילדים הולכים לישון. 

3.      נייצר נראות : חשוב שנראה מול מה שאנו עומדים. כשאני רואה, יש סיכוי גדול יותר שדברים יקרו. זהו קו מנחה מרכזי בשיטה האג'ילית.

4.      נייצר את דופק העשייה.

נתכנן  מספר מועט של משימות לעשיה; ניצור פעימות קצרות של מספר בודד של ימים שבו נבצע את המשימות; נבחן את העשייה שלנו; נסיק מסקנות; שינוי ; והמשך עשיה.

5.      נדאג לשכלל את הרוטינה שלנו ואת היכולות שלנו בהדרגה.

שינוי אפקטיבי ויכולת לגרום לדברים לקרות קורה הכי טוב, מניסיוני,  בהדרגה ובהבנה נכונה את האירועים מול המציאות המשתנה.  דופק אג'ילי, במנות קטנות מייצר את היכולת להתמודד עם שינויים, להשתנות איתם וללמוד.

את הרוטינה הזו נבנה ונשכלל על סמך פידבקים שנקבל מהשטח.

זה תמיד מזכיר לי את הימים הראשונים של הילד בגן. על מנת לייצר רוטינה, יש איזשהם שלבים (מעצבנים, אני מודה) שאנחנו כהורים עוברים עם הילד. אנחנו מרגילים אותו לקימה בבוקר, לגננת, ללוח הזמנים בגן עד שבסוף הוא מתרגל ונכנס למסגרת. הוא נכנס לרוטינה בריאה, המציבה גבלות ובתוכה ניתן לייצר עשיה, חינוך וגם זמן משפחתי.

אנשים צריכים להתרגל לדברים. כך גם אנחנו.

הדופק הזה יצור זרימה של עשיה. שיגרה. אולם שיגרה מיוחדת ומעניינת שמייצרת תחושת הצלחה. ברגע שנתרגל, השגרה תהפוך להיות חלק מאיתנו.

ונמשיך לאתגר הבא.