את אפי, אבא מנוסה לברק בן ה- 8 ולאור הקטנה בת ה - 4 , פגשתי באחת מחברות ההייטק במהלך שינוי ארגוני שעשינו
שם. במהלך אחת מארוחות הצהריים המשותפות , פנה אלי בבקשה לעזור לו עם סידור החדר
של בנו.
הוא הרגיש שהשיטות שהוא לומד בעבודה ביומיום יכולות להיות פתח
מועיל לפתרון גם לדברים בבית, ובעיקר לניהול משימות שותפות בבית.
"כל
יום אותו הסיפור. אני בא הביתה, אישתי כועסת כי החדר של ברק לא מסודר. הם כבר הספיקו לריב. הוא צועק,
היא צועקת, הוא בוכה .. בסוף הערב, ברק בחדר. התקלקלה ארוחת הערב. אור הקטנה לא
מבינה מה קורה סביבה. האוירה מבאסת ובאמת שלא יצא לנו לתקשר על משהו אחר חוצמזה. אני
שבוז כי ככה אני לא רוצה שדברים ימשכו. אור בעצמה כבר לא מסדרת את החדר, ועכשיו כשזה
חזית של שניים אני מיואש לגמרה. אני באמת לא מבין, מה כל כך קשה לסדר את החדר? למה
זה צריך להגיע למצב הזה?.... מצד שיני,
למה לסדר כל יום את כל החדר? ולמה לעזזל אנחנו לא יוצאים מזה? אפילו ניסינו לסדר לו
את החדר בעצמנו. זה לא לימד אותו דבר. רק השאיר את המצב ככה.... כמה חודשים אחרי
שהתחלנו לעבוד באג'ייל פה בעבודה פתאום נפל לי האסימון. הרי אנו משתמשים בלוח
משימות בצוות העבודה, שמשקף את כל מה שיש לנו לעשות כל יום. הדברים נעשים. אנחנו עושים
למשימות בקרה ומדברים עליהן לפחות פעם ביום כך שאם יש בעיה היא נפתרת במקום. אז חשבתי ... למה לא לבנות לוח כזה בבית כשסידור החדר של ברק הוא
המשימה?!......"
מצחיק , אבל אפי באמת הרגיש שהפתרון עומד מול עיניו. הוא רק רצה
להתיעץ קצת איך עושים את זה נכון והביא להפתעתו את פתרונו המיוחד שאכן בדיעבד עבד
עבורו בצורה נפלאה.
אז רגע , נעצור שניה את הסיפור של אפי, לפני שנתחיל,
בואו נבין על מה בדיוק אנחנו מדברים כאן ?
טוב , זה לא חדש שיש איזשהו קונפליקט של צרכים במשפחה כשאנו ההורים
רוצים שהילדים יסדרו את החדר אבל אותם זה לא ממש מענין כרגע. ולמה שהם בכלל יסדרו
את החדר?
כמובן שסידור החדר זו רק דוגמה אחת מיני רבות. אנחנו יכולים בקלות
להגרר עם הילדים לוויכוחים על שעות שינה, שיעורי בית, אמבטיה, טלוויזיה ועוד
אינספור דברים. זה קורה להרבה הורים בצורה זו או אחרת וכל משפחה בוחרת לה את הדרך
שלה להתמודד עם הענין הזה: מעכס, דרך עונשים, משא ומתן, הצבת גבולות, הטבות,
פיתויים ועד לסידור החדר על ידי ההורים עצמם.
לכעוס למשל על זה שהחדר לא מסודר, זה קל. לכעוס על ילדים זה עוד יותר
קל. אני לא ממש מאמינה שזה יעזור לאורך זמן , אלא אם כן הם יסדרו את החדר מתוך
פחד. והאם זה מה שאנו באמת רוצים ? שהרי
האוירה שהתנהגות זו תיצור בבית היא לא מה שאנחנו רוצים שתיהיה ובטח לא תוריד את
המתח והלחץ שאפי מתאר היום.
החוכמה תהיה לשמור על גבולות ברורים לגבי אותם דברים שאנחנו כהורים
מאמינים שצריכים להיעשות מצד אחד, ומצד שני לא לשבור את הילד אך כן להעביר לו את
המסר שאלו הם דברים באחריותו. והכל בצורה
חיובית.
איך בכלל אג'ייל יכול לסייע ?
מה שמשך אותי במיוחד בסיפור של אפי הוא, שאפי מבין , שזה סיפור נורמטיבי. ואני אוסיף ,
שכשמשהו הוא נורמטיבי ויומיומי, אין כמו אג'ייל ככלי פשוט שיבוא לעזרתנו במיוחד
כשמדובר בהתנהגות או דפוס אותו אנו מעונינים לשנות.
ילד זקוק לגבולות (במידה כמובן). לא רק כי ככה אנו רוצים, זה גם חינוכית
נכון. ילד גם צריך לקחת אחריות על מעשיו . לשלב את שני אלה ביחד זה לא תמיד
טריוויאלי. וכאן נכנס האג'יל. הכלי מאפשר לברר היטב את מהות המשימה וליצר
בצורה פשוטה יחסית אחריות של בעל המשימה על משימתו והמשכיות ביצועה.
ולכן בהקשר של סידור החדר נרצה להשיג את התועלות הבאות:
1. איך להגיע עם הילד למצב שבו הוא מסדר את חדרו ? תועלת זו למעשה עונה על הצורך שלנו כהורים שהחדר יהיה
מסודר. זהו גבול אותו אנו מעוניינים שהילד יבין.
2. איך לא מגיעים לבלאגאן גדול מידי בפעם הבאה?
3. איך גורמים לילד להרגיש יותר שליטה על המשימה של סידור החדר?
4. אלו מסרים כדאי להעביר לילד ומה הוא מרוויח מכך שהוא ממלא אחר
משימותיו?
5. איך לא לסמן ילד אחד במשפחה כבעיתי , ואיך לתת את תשומת הלב הנכונה
לארוע החדר ולהקטין את הרווח המשני של הילד מה "מסיבה הגדולה" סביב אי
סידור החדר?
אלו דברים שנרצה להתייחס אליהם גם בהקשר לכל שאר המשימות שיש לילדים
לבצע בבית.
היריעה קצרה מלהכיל את כל אוסף הטכניקות, השיטות וההנחות על מנת להגיע
לחמשת הנקודות למעלה, אולם, מה שאפי עשה , ענה כמעט על כולן ונתן מענה משפחתי הולם
במעט הכלים שאפי הכיר. שימו לב איך אפי
בעצמו , מדבר על "הרווחים" ממה שעשה גם בלי לדעת במדוייק למפות אותם לטכניקה
זו או אחרת בטרם הוא פעל..
אז איך עושים את זה?
ונחזור
לאפי...
"...
אז כשהגעתי הביתה הצגתי את השיטה לאישתי. היא הייתה המומה, כמה נחמד וקל. וזה מה
שאתם עושים בעבודה?, שאלה. הרגשתי נוח עם
זה שאני מכיר ויודע מה צריך לעשות ובכלל שאני הבאתי את זה הביתה ואשתי שהתחברה לזה
מיד מוכנה לשתף פעולה.."
1. אפי הציג
לילדים בצורה כייפית את הרעיון של ניהול משימות המשפחתיות על גבי לוח המשימות. במהלך השבת הביא איתו צבעים,
פתקים ולוח וישב עם ילדיו לבנות לוח משימות. בחיי שהם נהנו כל המשפחה לשבת ביחד,
לצייר שלוש עמודות ולהדביק פתקים.
2. אפי הציע שכל
אחד ישים משימות על הלוח (כן , גם אמא ואבא.), לא יותר מידי, אחת או שתיים לכל
אחד. הוא גם הציע שיהיה מאד נחמד להפגש כל ערב ולשוחח על המשימות הללו. ולקדם
אותם על הלוח לפי מצבם.
3. הילדים התלהבו.
במיוחד מפני שיש זמן עם ההורים בערב המוקדש כולו עבורם.
4. למחרת אפי ביקש
להוסיף עוד משימה: סידור החדר.
כמובן שהמשימה הזו עוררה אנטגוניזם אצל ברק. "אולי באמת הוספת
אותה ללוח מוקדם מידי בתהליך " אמרתי לו . " אנחנו קודם כל ממליצים
לעבוד על משימות שיש בהן הצלחה ולזרום עם ההצלחה למשימות מסובכות יותר ושנויות
יותר במחלוקת (למשל : עדיף בהתחלה להתעסק עם משימות פשוטות וקלות כגון קריאת ספר
מאשר משימות בעיתיות של שעורי בית בחשבון) . " אבל מכיוון שכבר עשית, תמשיך ."
בהמשך הצעתי לאפי לדבר על המשימה של סידור החדר, להגדיר אותה . ולהשתדל
לחלק אותה לחלקים קטנים יותר וברורים יותר. סה"כ ברק כבר בן 8 , הוא יכול
להביע את דעתו ולהקשיב. הרי אפשר להגיע איתו לעמק השווה לגבי מתי נכון ומה נכון
בסידור החדר שלו עצמו. הצעתי גם שאולי כדאי
לארגן יותר מצורת ניקיון אחת. זו שבשוטף וזו היסודית. המלצתי גם להשתדל לשמוע ואף
לקבל את דעתו של ברק.
למחרת פגשתי את אפי שוב, ובהמשך לשיחתנו מיום קודם סיפר לי שאסף כמה
מהעצות האג'יליות והחליט לנסות ליישם אותן .
" אמרתי לברק ", אמר אפי,"
בוא ברק ותסביר לי מה זה לסדר את החדר"."
ברק פרט והסביר ובסוף אפילו פרקנו ביחד את המשימה הענקית הזו לחלקים שברק מסוגל
להתייחס אליהם. אני נשבע לך, שאם מקשיבים לו, יש לו רעיונות מגניבים לגאון
הזה... בסוף הגענו לפתרון הבא: קודם כל הצעתי לברק לעזור לו לסדר את החדר, בפעםהראשונה . וזה כדי לנקות "שוחלן" ולאפס קו. גם היה לי חשוב שהוא
יראה למה אני מתכוון, כשאני אומר שצריך לסדר את החדר. אחר כך, קבענו שרק
פעם בשבוע מסדרים את החדר בצורה יסודית ובכל שאר ימות השבוע מסדרים רק את דברים
גדולים, ככה שאפשר יהיה לעבור (כמו מגבות , בגדים , צעצועים שמפריעים לדרך). גם
אמרנו שבכל יום בערב כשנפגש ונדבר, נראה איך זה הולך ואם צריך לשנות את מה
שהגדרנו נשנה."
"ומה
יצא לך מזה ?" שאלתי את אפי אחרי כמה שבועות שפגשתי בו שוב.
"
דווקא אהבתי. חששתי קצת בהתחלה אבל הילדים
שיתפו פעולה יפה."
"המריבות
סביב החדר פסקו. אם כבר, אז מדברים על זה סביב לוח המשימות ולכולם ברור מי עושה מה
. אמא לא מטרידה את ברק (תודה לאל) והיא הייתה חייבת לוותר על הצורך שהכל יהיה
מסודר כל הזמן, אבל יחד עם זאת נוצרו גבולות ברורים לגבי מה זה מסודר ומה זה לא
מסודר. לא צריך להציק לברק יותר כל הזמן, אלא רק בערב בפגישה היומית שלנו. ואנחנו
כבר מזמן לא בתחרות של 'הורדת ידיים'.
גם
אור הקטנה התחילה להשתתף והיא ממש שמה משימות על הלוח. פתאום ראיתי שיש לי גם ילדה
שדווקא בא לה לשים משימות ומתלהבת כשהיא מצליחה
לסיים אותן. פתאום ברק לא היה הילד הבעיתי במרכז הענינים. לוח המשימות הוא של
כולנו וסידור החדר היה רק עוד אחת מהמשימות שעל הלוח. אולם מכיוון שדיברנו עם ברק,
הוא באמת קיבל את תשומת הלב שהיה זקוק לה. והאמת, הוא קיבל גם אבא ואמא שמדברים
איתו.
בהמשך
יצא לנו להמשיך הלאה עם משימות אחרות שרצינו שיעשו. עברנו לכל מיני משימות אחרות. המשימה
של סידור החדר כבר יותר קטנה במשמעות שלה עבורנו. .. אבל הכי טוב, יש שקט, ויש לי
בן שאני עכשיו קצת יכול לדבר איתו על דברים אחרים.
במשך הזמן, הילדים (שניהם!) למדו לסדר לבד את החדר
שלהם. ועם הזמן זה גם הפך להיות להם חשוב... נראה לי, שמתישהו גם לא נצטרך
יותר את הלוח?!"
חוץ מלתת לאפי קרדיט ולהגיד לו ולברק תודה , נותר לי רק להנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה