באג'ייל , אנחנו מלמדים את הילדים למשוך (במקום שידחפו אותם).

האם הבעלות על המטלות של הילדים שלכם נמצאת אצלכם, ההורים? האם אתם אלו שמסדרים לילד את תיק בית הספר? מסדרים עבורו את שולחן העבודה? אולי מתאמים מפגשי חברים עם הורים של חברים? מכינים שיעורי בית ? אם כן , אתם במצב דחיפה. לא כיף בכלל.

בצורה הכי פשוטה :PULL = משיכה אקטיבית. הכוונה היא לפעילות שאנו בוחרים לקחת על עצמנו, במקום פעילות שאנו באופן פאסיבי מקבלים על עצמנו. זהו עקרון אשר מאחוריו עומדת אקטיביות, אחריות ובעלות על פעילויות .

**Pull system : בפן המקצועי ההנדסי זוהי מערכת של חוקים ועקרונות שקיימת בעולם ה LEAN וה KANBAN. לאלו שממש מתעניינים בפרטים של המערכות הללו , בצורת הייצור של טויוטה, קוי ייצור ועוד צרפתי כמה קישורים בסוף הפוסט.

כמו בכל פעילות אג'ילית, כאשר אנו מעבירים אותה מפסי הייצור להיות פעילות אישית או עם בני המשפחה, הכול, מסתבר הרבה יותר פשוט. ואני אתעקש לשמור את זה ככה. במקרה כזה ה PULL מייצג את הציפיה שלנו מהילד ומעצמנו להיות אקטיביים. אני אצפה מהילד לקחת אחריות על המטלות שלו, לבצע אותן מבלי לחכות שהורה יגיד לו לעשות אותן או מבלי שההורה יהיה עסוק רבות בניהול, מעקב ובחלוקת משימות. זה הכול. אני רוצה שהילד ימשוך משימות מאשר יחכה שהן ידחפו אליו וידחפו אותו לעשיה.

מצוין. עכשיו אנו מאושרים ומבינים את העיקרון. ממש חלום.

אבל רגע , איך בדיוק עושים את זה?

להיות שותף פעיל בביצוע:

מאד פשוט לכתוב את זה, אבל להרבה הורים היישום בכלל לא קל. אנו מגיעים למצב שבו הורים ממש מעדיפים לעשות את המשימות של הילד בעצמם (מסדרים את תיק בית הספר, מסדרים את שולחן העבודה של הילד, פעילים יתר על המידה בהכנת עבודות ושעורי בית ועוד...). ובמקרה גרוע אחר הם מכתיבים משימות לילד לפי איך שהם רואים לנכון (בזמן, במקום ובסוג המשימה).

הילדים במקרה כזה תופסים תפקיד פאסיבי, של מתבונן מהצד, תפקיד של מופעל ולא של מפעיל. במצבים כאלו אתם יכולים לשכוח מכך שהילד ירגיש איזושהי בעלות על המשימות שלו (ולא משנה כמה תצעקו עליו שיעשה כן) ובטח שלא ייקח אותן על עצמו באופן אקטיבי. ואולי אף תקבלו חזרה התמרדות אל מול דפוס כזה שלכם.

למשל , אם אני אסדר לילד שלי, בן השש את התיק לבית הספר. איך הוא ילמד לעשות זאת בעצמו?

במקום זאת אני צריך להיות שם, להראות לו איך, לתת לו את הכלים לדעת איך מסדרים תיק, איך מסתכלים על מערכת שעות, מה מכניסים לתיק, מה חשוב ומה פחות חשוב, לעודד אותו ועוד ועוד.... כמובן לעזור לו להתמודד עם טעויות ועם התוצאות שלהן (טעויות בהכנת מערכת, שכח ספרים או שיעורי בית). זו עבודה הורית מחנכת. זהו מצב הרבה יותר מלמד ואפקטיבי ממצב בו הוא מתבונן בנו מסדרים לו את התיק. עליו להיות פעיל.

להיות פעיל ושותף זה חלק מהעצמה. כאשר אני שולט במה שאני עושה, אני מפתח את הביטחון העצמי שלי ואת תחושת היכולת. כשאומרים לי מה לעשות, מתי ואיך, וכשעושים בשבילי אין סיכוי שאני ארגיש שליטה על לוח הזמנים שלי ומהלך יומי.

ברור, שזה לא קל, ולא תמיד מצליח לנו או שלא תמיד יש לנו את הסבלנות והזמן להסביר וללוות, אבל חשוב שנבחר במה אנחנו כן עושים את זה ובמה לא. חשוב שנבין ברמת המודעות את ההשלכות שיש לעשיה שלנו (גם אם היא באה מכוונה טובה) על העשייה של הילד, על התחושה שלו לבעלות על העשייה הזו ועל תחושת המסוגלות שלו בעקבות כך.

אין זה כמובן אומר שצריך להפסיק להציב גבולות וחוקים. אולם בתוך הגבולות והחוקים כדאי שנאפשר עשיה עצמאית.

להיות שותף בהקצאת המשימות:

תתארו לכם שבעבודה, ישנו מנהל שמקצה לך משימות ובכל פעם שאתה מסיים משימה עליך לגשת אליו לקבל את המשימה הבאה. הרי אתה לא תהיה בשליטה בכלל, כי כל המשימות שייכות למנהל שלך, הוא שלוט בהן, הוא זה שמקצה אותן, הוא זה הקובע מתי הן יעשו ובכמה זמן. האם במקרה כזה, אתם באמת מאמינים שהעובד מחויב? או לפחות מחויב כפי שהיה יכול להיות אם הוא היה לוקח בעצמו את המשימות שלו? (כמובן במסגרת הפרוייקט וגבולות המקצוע והמקום). במהרה נראה התנהגויות כגון : עובד ,שיכול להתחיל להרגיש שרק הוא מקבל את כל המשימות המעצבנות, או הקשות יותר לעומת חבריו .. או כשהמנהל אינו נמצא, לא תמיד מתבצעת עבודה. למה ? כי אתה לא בשליטה , אתה לחלוטין תלוי במה שיגידו לך לעשות ועל כן אתה מחכה שיגידו לך ולא ממש יוזם את העבודה בעצמך. אתם יכולים לחשוב אולי שמדובר בדוגמה קיצונית. אבל תתפלאו בכמה מקומות עבודה העובדים מנוהלים בצורה כזו. קשה להשיג צמיחה, עליה בייצור ועליה במוטיבציה של עובדים בצורה כזו. ועכשיו תחשבו האם ככה אנו מתנהלים עם הילדים שלנו בבית?

כשמהמשימות הן של ההורה, הילד יחכה שיקצו לו ויישאר פאסיבי... ואנחנו נמשיך לתהות מה עוד צריך לעשות כדי שהוא ייקח את הדברים על עצמו?!

עכשיו אולי נבין מדוע הילד חוזר מבית הספר הביתה, מניח את התיק בכניסה ורץ ישר לראות טלוויזיה בסלון? מכיוון שיש לו מזכירה סודית שקוראים לה אימא שהיא הבעלים של כוווול המשימות. היא יודעת מה הן, היא מקצה אותן, היא אומרת מה יעשה על ידי מי והוא הילד יכול להיות בטוח שהיא תזכיר לו כשמשהו לא יעשה כמו שצריך. זהו ה PUSH - דחיפה. וזה בדיוק מה שצריך להשתנות. כי כשמישהו אחראי על משימותיו שלו , הוא בוודאי יעשה אותן טוב יותר.

לוח המשימות , ההתייחסות אליו והפגישות היומיות הן בדיוק הפתרון למצב הזה:

כאשר יש לנו בבית לוח משימות, ועליו מוצמדים בפתקיות כל אותם הדברים שעלינו לבצע , ככה מול העיניים של כולם, אנחנו כבר בחצי הדרך להגיע למצב של PULL . אנו בחצי הדרך להגיע למצב שבו העברת הציפיה ללקיחת אחריות אקטיבית על המשימות מתחילה. דרך הלוח, קל לראות ולהבין : מה הם הדברים שאנו מצפים שיתבצעו, מהם הגבולות, מהן המשימות שהילד הוסיף בעצמו ללוח, מהן המשימות שלנו ההורים (כמובן שאין מדובר ביומנו הראשון בהפעלתו של לוח המשימות). ומלבד זאת, לנראות יש כוח אדיר בלגרום לדברים לקרות.

על לוח המשימות, אנו נדאג להדביק גם משימות שאנו ההורים חושבים שהן חשובות ושעליהן להתבצע על ידי הילדים. כגון: צחצוח שיניים, סידור החדר ועוד....
אתם תופתעו כמה מהר הילדים מתחילים להשתלט על המשימות, לבחור משימות לעשיה, כאלו שהם חושבים שחשובות לעשיה (צחצוח שיניים, קריאת ספר...) וכמובן שהתנהגות זו במהותה שונה לחלוטין מאשר ההורה בעצמו ניגש ללוח, מודיע לילדים מה עליהם לבצע מחר ומזיז עבורם משימות על גבי לוח המשימות.

אנחנו נבחין ב PULL דרך התנהגויות בהן הילד ניגש בעצמו אל הלוח, לוקח משימה ממאגר המשימות מעביר אותה לעמודה רלבנטית "בתהליך"...ועובד עליה.

אז הנה לכם כמה נקודות שיש בהן כדי לסייע :

1. PULL הוא מצב שבו אנחנו באופן פעיל ויזום מבצעים פעולות ומרגישים אחריות על המשימות שלנו.
2. לוח המשימות, הוא פתרון נהדר לאפשר את ה PULL. הוא מאפשר נראות לכל מה שנמצא על סדר היום או שעשוי להימצא בו בקרוב.

I. הציבו לוח משימות במקום שבו ניתן לראות אותו לעיתים קרובות (סלון? מטבח?).

II. על כל המשימות המשפחתיות להיות על גבי לוח המשימות.

III. כל אחד מבני המשפחה רואה ומבין מהן המשימות שלו ומהן המשימות של אחרים או אלו המשותפות.

                            IV.            לכל אחד ברור מה עליו לעשות היום\או מחר.

3.      הניעו את הדיאלוג המשפחתי : כל יום, נתבונן בלוח כמשפחה ונשוחח. מה עשיתי אתמול, מה אני מתכוון לעשות היום, אם משהו עוצר אותי. הילד מדבר ומסביר, נא לא לדבר במקומו. דיבור במקומו הוא כמו לקיחת אחריות על המשימה שלו במקומו.

4.      חוק ברזל – הילד אקטיבי אל מול הפעילות על גבי לוח המשימות : מתחילת הדרך אנו נעודד את הילד, לגשת ללוח המשימות, לרשום את המשימות שלו בעצמו, להזיז אותן ולספר מה קורה איתן. אנו לא נעשה זאת עבורו גם אם ירצה. הדרך מתחילה מההתייחסות למשימות על גבי הלוח ואח"כ מועברת להתייחסות למשימות עצמן בניהולן ובביצוען.

5.      אל תתפלאו אם בתחילה הילדים מדביקים ללוח בדיוק את אותן משימות שאנו כהורים היינו רוצים "לשמוע" אותם עושים. הם מרצים אותנו. עם הזמן, גם זה אמור להשתנות למשימות ראליות וכאלו שהם (!) היו רוצים שיקרו. במהרה, הילדים יוסיפו כל מיני משימות אחרות. דברים משפחתיים, אישיים ולאו דווקא רק את אותן משימות שלנו יש ענין בהן. לא להבהל. זה חלק מהצמיחה שלהם.

6.      הורה כמודל : כהורים, תדביקו בעצמכם משימות על גבי הלוח. שמשו דוגמה אישית ליצירת משימות, ביצוען ולקיחת אחריות עליהן.

7.      עלינו כהורים לספק לילדים את הכלים להתמודד עם ביצוע המשימה. בטח לא לבצע אותה עבורם.

8.      אנו יכולים להעלות על הלוח את כל אותם דברים שיש לבצע ולעזור לילד להתארגן סביבם, אולם, אנחנו לא מציפים את הילדים במשימות שיש לעשותם במקביל ועכשיו.

9.      מושכים משימה לעשיה רק כאשר קודמתה הסתיימה. המושך הוא בעל המשימה.

10. נחישות. כמו בכל דבר, כשאני נחוש בדרך, זה יקרה. הרבה תלוי בנו ההורים. כמה אנחנו נאפשר לילדים. נסביר, נראה, נכוון את דרכם. וכמה נשמור על הגבולות שנראים לנו כנכונים (כגון : כל ערב חייבים לצחצח שיניים, זו אינה משימה במחלוקת).

11. ואל תשכחו ליהנות מהדרך.

עם זמן, הילדים מתחילים לקחת אחריות על המשימות. ישנו לוח שבו נמצאים כל הדברים שצריכים להיעשות. אנחנו לא צריכים להזכיר (אולי בערב בפגישה היומית). אנחנו נפגשים ומדברים כמשפחה, באמת רק 10 דקות....וזה עובד, בפשטות.