זהו הקו המנחה החשוב ביותר בעיני. הוא קריטי ולא ניתן לויתור.
אם הייתי צריכה לבחור קו מנחה אחד בלבד, זה היה "שיפור
מתמיד", מכיוון שיש בו משהו שמצמיח ושמיצר
את התזוזה הרצויה קדימה לאורך זמן.
מכירים את אותם אנשים שעושים את אותה טעות שוב ושוב? קו השיפור המתמיד מטפל בזה. טעיות הן דבר טוב,
בתנאי שלומדים מהם.
מכירים את אותם מנהלים שעושים
"ניתוח לאחר המוות" לארוע גדול של כשל ? והפקת הלקחים נעשית רק
כשמשהו רע קורה, עם טונות של מסקנות להסיק, "האשמות" ו"עריפת ראשים"
?
זהו, שאני לא ממליצה בכלל לעשות את זה ככה יותר.
משהו שמזכיר מנגנון שיפור זכור לי עוד מהצבא. שם קראו לזה "תחקיר של כמעט אסון". כל פעם שהיה
קורה 'כמעט' משהו, היו יושבים לנתח אותו. כמעט תאונה, כמעט ארוע חשיפת מידע, ועוד. אני עדיין מאימנה בזה. אין לי שמץ של ספק שבצבא
גם ניתחו כישלונות. אולם אני מאמינה ביותר
מזה.
הרעיון בשיפור המתמיד הוא קודם כל, לעשות את זה כל הזמן. הוא יעיל
במיוחד כאשר מסגלים רוטינה או איך שאני אוהבת לקרוא לזה, דופק, שבו בוחנים את
העשיה שלנו כל הזמן.
השיפור המתמיד קורה מנסיוני גם כאשר אנו מודעים לכאב שלנו, כמו גם להצלחות שלנו, ומפנים את עצמנו להתייחס אליהם כמנגנון צמיחה באופן תמידי. אני כל הזמן צריך לשאול את עצמי, איך אני יכול להשתפר? או מה אני יכול ללמוד ממה שקורה לי, לטובה או לרעה.
על מנת ללמוד מכאבים, ועל מנת שלא נוצף, נחלק את המשימות שלנו למנות
קטנות. מספיק קטנות, על מנת שאם ניכשל, ניכשל בקטן. מספיק קטנות על מנת ללמוד הן
מהצלחה והן מכשלון. ומספיק קטנות על מנת שנוכל במנות קטנות לעצור, ללמוד ומיד לישם
את הלקחים במשימה הבאה שלנו.
רצוי, שכל ה'שיפור המתמיד הזה' יהיה לי קל לביצוע, כמעט אינטואיטיבי, יבוא במינונים שאני יכול לעקל ולספוג, להסיק ולשנות בקלות בלי לבנות דוחות וניתוחים מסובכים ומיאשים.
היכולת שלנו להשתפר באופן מתמיד אינה מובנת מאליה. היא דורשת אומץ
להתבונן, אומץ לקבל ולתת משוב. אולם כאשר מפנימים אותה כחלק מהתנהלות יומיומית,
היא קלה ומביאה לתוצאות מדהימות של שיפור עצמי ובעיק לתחושה של הצלחה.
ואסור להפסיק.
באמצעות יצירת דופק של עשיה, בחינה, הסקת מסקנות ושוב עשיה, התשתית
האג'ילית בנויה להפעיל ולשמן את מנגנון השיפור המתמיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה