הילדים שלנו עוברים את ילדותם פעם אחת בלבד, ואנחנו אלו האחראים לה...

 על ידי שימוש בכלים פשוטים כמו  Scrum ו Kanban , Agile Kids מלמד אותנו כיצד לנקות את "רעש" המשימות היומיות שאינן מבוצעות ולפנות זמן יקר לדיאלוג משפחתי משמעותי.

אתם מוזמנים ללמוד איך.

תהנו מהמצגת.

http://www.slideshare.net/shirlyronen/agile-kids-14502636

העצמת ילדים באמצעות Agile - זה בעצם די פשוט!

אז מהי בדיוק 'העצמה'?

במשפט אחד, אפשר להגדיר העצמה כתהליך שבו האחד, בעל הכוח (שזה אתה, ההורה) מוותר על חלק מהכוח לטובת האחר (הילד שלך), ובו בזמן הוא גם שומר על הגבולות והסמכות שלו. בדרך זו  שני הצדדים יכולים לגדול ולצמוח.

למעשה, אנחנו משתנים מעמדה של 'אין שליטה', לעמדה של שליטה יחסית.  תהליך ההעצמה מחזק את הביטחון העצמי של המועצם, ואת היכולת שלו לתפקד, לקבל החלטות ולבצע משימות.

בסביבת העבודה, המנהל הוא 'בעל הכוח', ואילו העובד 'חסר כוח'. קחו לדוגמה, עובד שמקבל חזק בראש על כל טעות שהוא עושה ושאינו יכול לעשות משימות לבד בלי הוראות מהמנהל. בשלב מסוים, הוא מפסיק ליזום וכל מה שהוא יעשה זה רק ​​לחכות להוראות. למה?  כדי להמנע מעונש. בסופו של דבר, לא הוא ולא הארגון יגדלו.

לפעמים, מספיק לחזק ולו במעט את תחושת ההצלחה כדי ליצור זרעים ראשונים של העצמה. למעשה, מכל הרכיבים של העצמה, התחושה של הצלחה היא לדעתי הכי החשובה.

אני מאמינה שמצב רוחנו מושפע מאיך שאנו תופסים את המציאות. לפעמים, כל מה שצריך הוא לכוון את הדרך בה אנו תופסים את הארועים במציאות באופן מעט שונה, כדי לשנות את מצב הרוח שלנו.

לדוגמה, כאשר ילד לומד לרכב על אופניים, הוא ירגיש מוצלח כאשר אנו מעודדים אותו גם כשהוא נופל. נגיד לו שכולם נופלים כשהם רק מתחילים ללמוד לרכב על אופניים. נגיד לו להסתכל קדימה, ולא למטה, כי זו טכניקה שתעזור לו להצליח. ונדאג להיות שם כשהוא נופל. כשהוא סוף הסוף לומד לרכב על אופניו, הוא ירגיש שהוא יכול לעשות כל דבר.  מצד השני, אם הילד לומד לרכב על אופניו בזמן שאנחנו אומרים לו לאורך כל הדרך "למה אתה נופל? "," למה אתם לא מחזיק? ", "אתה לא מבין שאם אתה מסתכל למטה זה לא עובד לך ?",  " כמה פעמים אמרו לך להסתכל קדימה ? " , אני מאמינה שרגשות ההצלחה יתגמדו לעומת אכזבתו, ואנחנו, ככל הנראה החמצנו את ההעצמה שיכולנו להשיג.  החוויה של הילד שלנו הייתה חוויה של כישלון. וחבל.

  

העצמה כוללת מספר אלמנטים חשובים מאד, שכולם, למעשה  כלולים בשיטה האג'ילית כפי שהיא מיושמת עם ילדים בבית.

מויקיפדיה:

"... העצמה מעודדת אנשים לרכוש את  הידע ואת הכישורים שייאפשרו להם להתגבר על מכשולים בחיים או בסביבת העבודה ובסופו של דבר, יעזרו להם לפתח את עצמם או להתפתח טוב יותר בחברה."

  

היכולת לקבל החלטות לגבי נסיבות אישיות  או קולקטיביות:

אנו יוצרים את לוח המשימות שלנו בבית.  הלוח כולל משימות, החלטות, ודברים שאנחנו צריכים לעשות. אנחנו עומדים מול הלוח בכל יום, והילדים מציבים את משימותיהם על לוח המשימות בעצמם, מחליטים מה עליהם לעשות היום (או מחר).  היכולת של הילד, להציב את המשימות שלו בעצמו ולקבל בעצמו החלטות היא חשובה מאד ותורמת הרבה לתחושה של יכולת ולתחושת הערך העצמי של הילד.  זה נכון שעלינו, כהורים, מוטלת האחריות להציב הגבולות, ולהבטיח שמשימות כגון "לאכול רק ממתקים" לא יהיו על הלוח, אבל בתוך הגבולות הללו - הילד חייב לעשות את הבחירות שלו.

היכולת לגשת למידע ומשאבים לצורך קבלת החלטות:

לוח המשימות מאפשר נראות.  אנחנו נמצאים סביבו כל יום. נראות מאפשרת שליטה.  מבלי לשים לב, שליטה זו מחזקת את הרגשת היכולות והמסוגלות האישית. זה לא ממש משנה בהתחלה על מה אנחנו בדיוק מרגישים שליטה. כאשר אנחנו מרגישים בשליטה, אפילו אם זה לגבי משהו קטן, עם זמן אנו יכולים למנף את ההרגשה הזו גם לאזורים היותר חלשים שלנו.  המפגש השבועי של הרטרוספקטיבה המשפחתית מאפשר נראות קדימה, שמעניקה לילדים, ולנו הורים, תחושה של ביטחון. המצב הופך להיות פחות מעורפל ומאפשר לילדים לתפקד ולקבל החלטות ביתר ודאות.  כאשר אני יודע, למשל, שאבא יחזור הביתה מאוחר בשבוע הבא, אני יכול לתכנן משימות רק בשבילנו, או עם אמא, או להבין למה אבא לא יכול לקרוא לי סיפור לפני שינה.

יכולת לשקול מגוון רחב של אפשרויות לבחירה, ולא רק כן או לא:

חשוב מאוד להשתמש בלוח המשימות כדי ליצור אפשרויות לבחירה, ולדון באפשרויות אלה.

 Agile   שמועל עם הילדים בבית מספק בדיוק את הפלטפורמה הזו. ישנן משימות רבות על גבי לוח המשימות, ואני יכול לבחור מתוכן מה אני רוצה (!) לעשות .  אני עם ההורים שלי, ואני דן איתם בבחירות שלי .  כהורה, אני מומלץ לאפשר לילדים יותר מאפשרות בחירה אחת ויחידה. כשאתה כהורה עומד מול הלוח ו"אומר" לילדים שלך מה עליהם לעשות ומה לא, אתה מפספס את כל כוונת האג'ייל ובטח מחמיץ הזדמנויות להעצמה של הילד. הרעיון הוא לשאול ולהדריך את הילדים שלך לבחירות שעליהם לבצע.  לוח המשימות הוא כלי מצוין לכך, מכיוון שהוא ממקד את השיחה בדיוק לאותם דברים חשובים שבחרנו שעלינו לעשות, הוא מעודד שיחה ומניח את הנושאים פתוחים בפני כולם, ללא בידודו של בן משפחה ספציפי כבעיתי או משימה כבעייתית.

היכולת להתנסות בשיח אסרטיבי בקבוצה:

כל המשפחה לוקחת חלק בפגישות היומיות.  גם אם הן קצרות, הן עדיין מאפשרות לנו לחוות את תהליך קבלת ההחלטות יחד, כמשפחה.  הדיון עצמו מאפשר צמיחה. הילדים לומדים מהר מאוד להציג את עצמם, לדבר על מה שהם עשו ביום הקודם, מה שהם עשו היום, ומה שהם מתכוונים לעשות.  הם לומדים להתמקד במה שחשוב ולקבל החלטות בהתאם.

חשיבה חיובית לגבי היכולת שלי לבצע שינוי:

כשאני מצליח, אני חושב על הצלחה.  כשאני רואה את ההצלחה שלי, אני רואה את השינוי.  כשאני רואה את השינוי, אני גם אתחיל להאמין בזה. כל אלו מתקיימים ביומיום שלנו כחלק מהאג'ייל בבית. אני כל הזמן רואה את המשימות שלי מתקדמות ומגיעות להשלמה.

היכולת ללמוד ולהחשף למיומנויות המשפרות  תפיסות אישיות / קולקטיביות:

המשפחה היא סביבה מיקרו חברתית של העולם החיצון, שדרכו אנו לומדים את דפוסי התנהגות. באמצעות  Agile אנו מקבלים את ההזדמנות לשוחח,   ללמוד אחד מהשני, להסתכל קדימה וללמוד מטעויות.  ולעשות את כל זה באופן קבוע ומתמשך. בדרך זו, במקום להתעסק בדברים שלא נעשים, אנחנו  מתמקרים במה שבאמת חשוב, ויש לנו זמן ללמוד מיומנויות חדשות.

מעורבות בתהליך צמיחה ושינויי מתמיד:

הילדים רואים את ההתקדמות וההצלחה שלהם מדי יום.  הם לא רק מדברים על זה, או שנאמר להם שהם הצליחו, הם אלו שעשו את ההצחלה ומרגישים אותה באופן יומי. לילדים יש משימות מול עיניהם, שעברו מהצד האחד של הלוח ('לעשות') לצידו השני של הלוח שני ('הסתיים').  הם היו אלו שהזיזו את המשימות האלה באופן אקטיבי. זה מדהים כמה נראות של ראיות להצלחה  ואקטיביות בתהליך בדרך להצלחה משמחת אותם.

ככל שלוח המשימות צבעוני יותר ומלא יותר, כך כיף להם יותר והם מרגישים מצליחים יותר. תוסיפו לזה את העובדה שאנחנו, ההורים, גם שם, רואים את ההצלחה ומדברים על זה, ומראים לילדינו כמה אנחנו גאים. איזה כיף!

לוח המשימה יוצר תחושה של מעורבות. אנחנו הם אלה שבנינו את הלוח, ואנחנו הם אלה המשתמשים בכלי כדי להביא לשינוי. 

מומלץ בהתחלה לוודא שעל הלוח ישנן משימות שאנחנו יודעים שיכולות להסתיים בהצלחה. תחושת הצלחה תביא אחריה עוד רצון לעשות (מוטיבציה) . אם הילד שלכם, למשל, מתקשה במתמטיקה, אל תתחילו עם משימה הזו כמשימה הראשונה כשבונים לראשונה את הלוח ומפעילים את ה Agile  בבית.  התחלו עם משהו פשוט, כמו צחצוח שינים בכל לילה.   כהורים, תבנו את ההצלחה, כך שהילד יוכל להתמודד עם המטלות הקשות יותר בהמשך.

התמודדות עם משימות היא לא קסם , זה הרבה ענין של להיות פתוח לשיטות חדשות של התמודדות עם משימות קשות (כגון שבירת משימות לחלקים קטנים). הנכונות להיפתח לשיטות חדשות בנויה על התחושה של הצלחה שמגיעה מהשגת משימות אחרות, קלות יותר.

הגברת הדימוי העצמי החיובי של אדם והתגברות על הסטיגמה:

דברנו על זה כבר בעבר, ולכן רק כמה מילים בקצרה. לפעמים , באמת הרבה יותר קל לנו לומר לילדים שלנו מה לעשות, ולא לתת להם להחליט בעצמם.  מתי לסדר את החדר, מה לא בסדר בהתנהגות שלהם... ועוד...במקום לספר להם כמה הם נפלאים.  במקום תחושת הצלחה, הם פשוט מרגישים כישלון. כשאתה חוזר הביתה, ורק מתלונן על המשימות שהם לא (!) עושים, אתה לא משאיר הרבה מקום לתחושת הצלחה ומחאמות על מה שכן נעשה.

Agile  בבית מאפשר לך לפתח את הדפוס החיובי, ויוצר סדר ונראות סביב כל המשימות.  נפתח מקום שבו המשפחה יכולה לדבר על המשימות,   ונשאר הרבה מקום לשבחים.

אז חייכו. תגידו כמה שאתם מאושרים על מה שהילדים כן עשו.

ואל תשכחו גם להנות מהדך!

לקריאה נוספת והפניות:

●     Blanchard, Kenneth H., John P. Carlos, and Alan Randolph. Empowerment Takes More than a Minute. San Francisco: Berrett-Koehler, 1996. Print.

●     Stewart, Aileen Mitchell. Empowering People (Institute of Management). Pitman. London: Financial Times Management, 1994. Print.

●     Thomas, K. W. and Velthouse, B. A. (1990) Cognitive Elements of Empowerment: An 'Interpretive' Model of Intrinsic Task Motivation. Academy of Management Review, Vol 15, No. 4, 666-681.

●     Wilkinson, A. 1998. Empowerment: theory and practice. Personnel Review. [online]. Vol. 27, No. 1, 40-56. Accessed February 16, 2004.

ראה גם :

●     Decentralization

●     Self-ownership

●     Employee engagement

●     Youth empowerment

●     Black economic empowerment

●     Angela Rose

קווים מנחים חלק 4# – הערך כמניע (Value )

הכוונה לזהות ולהבין את הערך הגבוהה ביותר עבורנו ועל פי זה לפעול. כל השאר לא ממש מענין אותנו .

(ואין הכוונה היא לערך במובן של עקרונות מנחים -  Principle , אלא על ערך במובן של - Value  ).

על מנת לזהות את הערך עבורי, אני אסגל גישה שבה אני אחשוב על עצמי כעל הלקוח שכספו יקר ודרישות האיכות שלו גבוהות, אולם גם כספק ואתן לעצמי את השרות הטוב ביותר עבורי.

הביטוי הפשוט ביותר של המושג הזה בתעשיית התוכנה למשל, הוא,  להבין מה הלקוח רצה, ולא להניח כי הלקוח רצה משהו. כלומר מהו הערך (Value )  עבור אותו לקוח ?!  

 אני זוכרת בזמנו כשעבדתי כמפתחת עצמאית פיתחתי תוכנה ללקוח איטלקי.  התוכנה היתה מדהימה והכילה הרבה פונקציות שעבדו נהדר אותם הלקוח היה צריך. כשבאתי לעשות מצגת ללקוח, מיד עם פתיחת התוכנה, הוא הגיב בשלילה על התוצר. לא הבנתי למה. לימים הבנתי כי מסך הפתיחה היה בצבע סגול, שזה צבע שבו משתמש אותו לקוח כסמל אבלות. מבחינתו, לא משנה מה יצרתי, לא היה לזה ערך. זה נחשב כאפס (!) עבודה.

אנחנו נתקלים בבחירות של ערך נכון עבורנו  כמעט בכל יום. האם, למשל, לרחוץ את הרכב.. בדיוק יום לפני שאמורה להיות סופת חול?  או, האם מי שאלרגי לחלב למשל, יקבל ערך מקנית מוצרי חלב או ממוצרים אחרים? לא רק שלא יהיה בזה ערך, אפילו יהיה בזה נזק.

ישנן נקודות ערך המוכתבות לנו על ידי גורמים חיצוניים, כגון, חגירת חגורת בטיחות בזמן נסיעה. די ברור שהערך פה הוא הצלת חיים.

ישנם מקומות שבהם נעשה אנו את הבחירה לפי הערך הנכון ביותר עבורנו שיתכן והוא יהיה שונה מאדם לאדם.

לדוגמה, דמיינו סטודנטית שאמורה בסוף הסמסטר לגשת למבחנים התקופתיים. הזמן קצר, מועדי הבחינות קרובים מאד זה לזה, אין מספיק זמן ללמוד ולא לכל קורס יש את אותו ערך נקודות. הרי בסופו של דבר, אני מניחה שהבחירה שלה לאיזה בחינות לגשת בזמן נתון נעשית כפי שנעשית היות ויש בזה להביא את הערך הגבוהה ביותר עבורה. יתכן שסטודנט אחר, עם יכולות חזקות אחרות  יבצע בחירה שונה לגמרי למועדי הבחינות אליהן ייגש. וזאת היות והערך עבורו כפי שהוא תופס אותו הוא שונה.

החשיבה על הערך, יכולה להיות מאד אינטואיטיבית. אולם, לא תמיד נדע לזהות אותו. לעתים המצב יכול להיות מורכב, או  שאנו במצב של מעורבות רגשית כזו העלולה לסנוור את היכולת שלנו לראות את הערך.

ולכן יש צורך בכלים פרקטיים, באימון לצורת החשיבה הזו על מנת למקד לשורש הענין ולעיתים אף להגדיר את הערך מחדש.

ואיך יודעים אם משהו מייצר ערך?  לא תמיד יודעים.. לומדים לדעת.

ישנם כלים שיעזרו לנו להבין טוב יותר את כיוון הבחירה, למשל :

לחשוב על החלק הקטן ביותר המייצר ערך (MVP: Minimum Valuable Product). ועל כן הרבה פעמים

נחלק לחלקים קטנים יותר את העבודה שלנו. לכל חלק יהיה ערך שלם. "מספיק" – זהו מושג שיש להתחשב בו.

לפעמים צריך רק מספיק על מנת שהדברים יקרו. זוהי הפשטות ,אשר תביא לתוצאות מהירות. למה ? כי יותר קל

לישם משהו פשוט מאשר מסובך.

שיפוץ הבית למשל. לפעמים אנו נוטים להכניס תוספות שלא צריך ומתפלאים למה זה כל כך יקר או לאן הלך כל הכסף. מצורך ראשוני להחליף ברזים באמבטיה, אפשר לגלוש לשיפוץ כולל של תריסים, קירות ואביזרי סניטציה... זה קורה לנו שאנו מוסיפים עוד דבר קטן, ורק עוד אחד. אנשי המכירות סביבנו אלופים ב"לעזור"  לנו להוסיף דברים "קטנים" שכאלו, שהס"הכ שלהם הוא לא בדיוק מה שהיינו צריכים או שרצינו עבור עצמנו בהתחלה. 

במקרה כזה, רצוי שאני אבין מה היה הערך עבורי מלכתחילה (החלפה של ברזים באמבטיה). למה בכלל רציתי שיפוץ?  המחיר והאיכות הביצוע המוצעים לי יניעו אותי בקביעת המחיר שאני מוכנה לשלם עבור המוצר שאקבל בתמורה. כל השאר , אם יש לי כסף,  הוא “Nice to have “

ניסוי ותהיה יביאו לשיפור מתמיד:  נבחן את התוצר שיצרנו (שאמור להיות קטן)  ונראה אם הוא טוב עבורנו,

אם יש לו ערך. נתקנו על פי הפידבק שנקבל.

למה שזה יעבוד? כי התוצר שייצרתי הוא מספיק קטן על מנת שאוכל להפיק לקחים. ואם טעיתי אז טעיתי בקטן

וזה לא עלה לי להרבה. בעולם התוכנה, תיהיה משמעותם /ל ניסוי והתהיה לפתח את היחידה הקטנה ביותר

שתאפשר לקבל לגביהמשוב, לבחון אותה, לתקן אם יש צורך ולהסיק מסקנות. זאת במקום להשקיע עשרות אלפי

דולרים במוצר שלא ימכר או שלא בכיוון או שאף אחד לא צריך.

הדוגמה שיצא לי רבות לתת היא בחירה של שמלת כלה.... הרי ברור שאני לא אקח שמלה שלא מדדתי, נכון?!

ככה להוציא אלפי שקלים בלי למדוד?!  אז אני אקח לי זמן (שעולה כסף .. אבל מעט יחסית) אסתובב בין החנויות,

אמדוד, ועוד, עד שאני אהיה מרוצה וארגיש שאני מקבלת את הערך המתאים לכסף שלי.  ונניח שלא מצאתי ביום

הראשון שמלה שמצאה חן בעיני? הרי הפסדתי רק יום עבודה ולא אלפי שקלים במקרה והייתי שולחת מישהו

לרכוש לי משהו שאני בכלל לא מדדתי.

לפעמים נטצרך לעצור ולהסתכל על כלל תהליך העבודה שלנו, על איך שאנו עושים דברים ונחפש בו את הערך.

לא רק זאת , ניצור מדיניות וחוקים המגבירים את הערך עבורנו. אולי אף נראה את כל מעגל הערך שלנו על

מנת להבין היכן הוא יושב ומה הכי נכון לעשות. גם בתהליך עשיה אישי וגם במשרד.

למשל, מזכירה של חבר שלי, בעלים של משרד חקירות, יושבת ומקלידה כל היום, אולם הוא שכר אותה כי היא

תותחית שיווק . היה לו ערך בראש כשהוא שכר אותה, שהוא, להביא עוד לקוחות ולהצמיח את העסק שלו. אולם

היום הוא רואה כי היא אינה יכולה להכיל את כל משימות ההקלדה שהוא מעבירה לה וגם לבצע משימת שיווק.

איפה הערך השיווקי אם כך?  היא בוודאי גם מאד לא מרוצה כי היא אינה עושה שיווק והחבר שלי בוודאי אינו

מרוויח מכך. במקרה כזה, רצוי שאבחן גם את תהליך העבודה במשרד, איזה צווארי בקבוק ואזורים המפריעים לי

להשיג את הערך המבוקש. למשל,מצאתי כי המחשב של המזכירה היה המיושן ביותר במשרד. גם המדפסת

הייתה לא משהו, כך שכל נקודת ההדפסה עבדה לאט. בנוסף, ישנן עבודות שכל אחד במשרד יכול היה להדפיס

בעצמו ולכתוב בעצמו. שהרי עבודות אלו היו קטנות, ספציפיות ובקלות יכולות להעשות על ידי עובדי המשרד בעלי

המקצוע.  הרי יש לעובדי המשרד מחשבים, הם יודעים להשתמש בהם, מדוע לבזבז זמן בהגהות, הדפסות

ודיבורים מיותרים על משהו שמי שהזמין אותו יודע הכי טוב מה הוא צריך.  וזו רק דוגמה קטנה ומאד פשוטה.

הערך, נמצא בכל מקום, הוא סובייקטיבי ורצוי שנלמד לזהות אותו.

רוצים לקרוא עוד בענין?

http://en.wikipedia.org/wiki/Lean_Startup

קווים מנחים חלק 3# – נראות

נראות  – היא מפתח. דברים קורים כשרואים אותם.

רבות נכתב ונאמר על הכוח העצום שיש לנראות על מנת לייצר אמון ולגרום לדברים לקרות. למעשה, ישנן תורות רבות ומגוונות בענין הקשורות לניראות (ויזביליטי). תורות אלו קיבלו תנופה רבה בעשורים האחרונים דרך אומנות,  חינוך, פסיכולוגיה וכן,גם בעולם הייצור והתעשיה. סימנם ויזואלים הוכחו כאפקטיבים להצחלה. וספרים רבים נכתבו בענין.

אחת מהתורות לצורך הדוגמה היא התורה המתבססת על "לימוד באמצעות הצד הימני של המוח" . (http://en.wikipedia.org/wiki/Visual_thinking).

במקרה שלנו הקו הזה ינחה אותנו לעזוב את התאוריה וליצר מצב שבו אנו רואים את הדברים. אם זה לראות ממש את מה שיש לנו לעשות (זה יכול להיות בפתקים או ברשימה) או גם לראות את הדרך באמצעות כלים שונים או אפילו לדמיין, כן ממש לדמיין בצורה ויזואלית להיכן אני רוצה להגיע . וכמובן, במידת הצורך ,נייצר נראות כלפי הסביבה הקרובה לנו.

אני זוכרת איך בכיתה א' המורה הסבירה את תרגיל החיבור 1+1 על ידי הצבת שני תפוחים אחד רחוק מהשיני אח"כ קרוב יותר. אני מאמינה שאם כילדה הייתי צריכה לחשוב בראש על שני מספרים ולחבר אותם זה היה קשה הרבה יותר מאשר לראות שני עצמים ולקבל מושג לגבי התרגיל. וזו רק דוגמה קטנה ופשוטה. 

זהו קו מנחה מהנה ואפקטיבי במיוחד, כל כך פשוט אל מול הערך להצלחה אשר הוא מביא עמו.

קווים מנחים חלק 2# - שיפור מתמיד

זהו הקו המנחה החשוב ביותר בעיני. הוא קריטי ולא ניתן לויתור.

אם הייתי צריכה לבחור קו מנחה אחד בלבד, זה היה "שיפור מתמיד",  מכיוון שיש בו משהו שמצמיח ושמיצר את התזוזה הרצויה קדימה לאורך זמן.

מכירים את אותם אנשים שעושים את אותה טעות שוב ושוב?  קו השיפור המתמיד מטפל בזה. טעיות הן דבר טוב, בתנאי שלומדים מהם.

מכירים את אותם מנהלים שעושים  "ניתוח לאחר המוות" לארוע גדול של כשל ? והפקת הלקחים נעשית רק כשמשהו רע קורה, עם טונות של מסקנות להסיק, "האשמות" ו"עריפת ראשים" ?

זהו, שאני לא ממליצה בכלל לעשות את זה ככה יותר.

משהו שמזכיר מנגנון שיפור זכור לי עוד מהצבא. שם קראו לזה  "תחקיר של כמעט אסון". כל פעם שהיה קורה 'כמעט' משהו, היו יושבים לנתח אותו. כמעט תאונה, כמעט ארוע חשיפת מידע, ועוד.  אני עדיין מאימנה בזה. אין לי שמץ של ספק שבצבא גם ניתחו כישלונות.  אולם אני מאמינה ביותר מזה.

הרעיון בשיפור המתמיד הוא קודם כל, לעשות את זה כל הזמן. הוא יעיל במיוחד כאשר מסגלים רוטינה או איך שאני אוהבת לקרוא לזה, דופק, שבו בוחנים את העשיה שלנו כל הזמן.

השיפור המתמיד קורה מנסיוני גם כאשר אנו מודעים לכאב שלנו, כמו גם להצלחות שלנו, ומפנים את עצמנו להתייחס אליהם כמנגנון צמיחה באופן תמידי. אני כל הזמן צריך לשאול את עצמי, איך אני יכול להשתפר? או מה אני יכול ללמוד ממה שקורה לי, לטובה או לרעה.

על מנת ללמוד מכאבים, ועל מנת שלא נוצף, נחלק את המשימות שלנו למנות קטנות. מספיק קטנות, על מנת שאם ניכשל, ניכשל בקטן. מספיק קטנות על מנת ללמוד הן מהצלחה והן מכשלון. ומספיק קטנות על מנת שנוכל במנות קטנות לעצור, ללמוד ומיד לישם את הלקחים במשימה הבאה שלנו.

רצוי, שכל ה'שיפור המתמיד הזה' יהיה לי קל לביצוע, כמעט אינטואיטיבי,  יבוא במינונים שאני יכול לעקל ולספוג, להסיק ולשנות בקלות בלי לבנות דוחות וניתוחים מסובכים ומיאשים.

היכולת שלנו להשתפר באופן מתמיד אינה מובנת מאליה. היא דורשת אומץ להתבונן, אומץ לקבל ולתת משוב. אולם כאשר מפנימים אותה כחלק מהתנהלות יומיומית, היא קלה ומביאה לתוצאות מדהימות של שיפור עצמי ובעיק לתחושה של הצלחה. 

ואסור להפסיק. 

באמצעות יצירת דופק של עשיה, בחינה, הסקת מסקנות ושוב עשיה, התשתית האג'ילית בנויה להפעיל ולשמן את מנגנון השיפור המתמיד.

Agile Project Management with SCRUM by Ken Schwaber.

Lean Software Development by Mary Poppendieck and Tom Poppendieck

Agile Retrospectives: Making Good Teams Great by Esther Derby and Diana Larsen.

http://www.agilemanifesto.org/