אחרי שכבר ישמנו טכניקות אג'יליות עם הילדים בבית , איך גורמים לזה להחזיק מעמד?

Agile@Home 

אחרי שמבינים מה זה אג'ייל וסקראם, השאלה שתמיד עולה מההורים  היא" האם זה יחזיק?"

האם יצא לכם לשאול את עצמכם את זה פעם?

אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו ממש כשהתחלתי ליישם טכניקות מהשיטה האג'ילית בבית. ואז באמת התחלתי לחשוב, מה באמת גורם לזה להחזיק מעמד?  מה מכל זה החזיק ומה "נשכח" לאורך הדרך? מה הרווחנו מזה?

אז בואו נענה על זה צעד אחרי צעד.

השאלה הראשונה שצריכה להשאל היא איך כהורים אנחנו בכלל גורמים לשיטות חינוכיות או טכניקות להחזיק מעמד עם הילדים שלנו ? (בלי קשר לאג'ייל) 

אני אומרת ,שזה לא באמת משנה באיזה שיטה חינוכית בחרנו להשתמש או איזה מיומנות רצינו שהילד ילמד.  כשאנו רוצים שמשהו ישאר , נגרום לו להשאר, רק צריך לדעת מתי לשחרר.  נניח שאנו מעונינים שהילד ילך לבית הספר בכל בוקר. במקרה כזה נקפיד שזה יקרה. אם נאמין שזה חשוב, או נעריך את הערך שיש בזה או את החוק, יהיה לנו יותר קל לגרום להתנהגות לקרות.

עכשיו, יישמו את זה לגבי שימוש בלוח משימות. אם כבר הבנתם שזה יעיל יותר וכבר הבנתם את הערך שיש בזה, כבר בנקודה זו יש סיכוי שזה ישאר כמיומנות בבית  יותר זמן.

ולכן, קודם כל האמינו בתוצאה הסופית. ילדים מרגישים מתי אתם מאמינים במשהו ומתי אתם לא. וודאו ששני ההורים רואים עין בעין, כך זה יחזיק יותר.

בנוסף, אני אישית מאמינה , שכל דבר שהוא משחק או שיש בו הנאה מחזיק יותר כאשר מדובר בילדים מאשר משהו שנתפס כ'משעמם'. יש המון כייף כשמפעילים טכניקות של קאנבאן (KANBAN ) ואג'ייל בבית, זה חלק מהשיטה , יש לוחות וצבעים, פתקים, רעיונות, העצמה , דיאלוג ועוד...... המון תשומת לב.

אם כבר מדברים על תשומת לב, זכרו, אנו מדגישים את השיח המשפחתי על פני כל דבר אחר. הערך העצום שמתקבל חוץ מ'לגרום לדברים לקרות' הוא השיח המשפחתי. אם יש משהו שצריך להשאר זה זה. וזה מה שבעיקר מצופה שישאר מעבר לכל ה'סמלים' וה'משחקים' האחרים.

מה שעוד קורה זה שברגע שאנו שמים פתקית על גבי לוח המשימות וההתיחסות למשימות הופכת להיות משהו שגרתי, הרבה משימות 'מעצבנות ומציקות' (כגון : ללכת לישון , משימות בית , אוכל, שיעורי בית ועוד...) מפסיקות להוות בעיה וכבר אינן ענין להייחסות כפי שהיו קודם. אנו שולטים בהן, כי שוחחנו עליהן, התייחסנו אליהן וטיפלנו בהן. זה החלק של 'לגרום לדברים לקרות' שקורה די בהתחלה. ברגע שאלו זזו לנו מהדרך יש לנו את המקום והזמן להתמודד עם כל שאר הדברים הבאמת חשובים יותר. לוח המשימות מתמלא אז בכל מיני משימות חשובות אחרות שהילדים והמשפחה חושבים שכדאי להתייחס אליהם, לחלוק או להגשים. ענינים כמו בית ספר, חברים, רגשות, ערכים, דברים שרוצים לדבר עם ההורים שבעבר היה פחות זמן להייחס אליהם כי הם הוזזו הצידה עקב כל מיני דברים שלא נעשו שתפסו את מקומם בשיח המשפחתי מקבלים היום מקום.

אם כך, לעיתים נמצא את עצמנו שאנו כבר לא ממש משתמשים בלוח משימות אבל אנחנו כן מקיימים שיח משפחתי יומי בריא ורוטיני בין הורים לילדים ודברים שבעבר לא קרו בבית פשוט היום כן קורים (סידור חדר, צחצוח שיניים .. כל הדברים שהפריעו לנו בעבר).

בכל פעם שנחשוב שצריך שוב להשתמש בלוח המשימות, פשוט נתחיל להשתמש בו שוב. ישנם המון דברים שלוח המישמות בטכניקת הקאנבאן יכול להועיל כמו בישול, תכנון מסיבת יומולדת, לימוד למבחן, ניקיון הבית , תכנון של טיול משפחתי, לו"ז תוכניות טלויזיה ועוד...

כך שאפשר להגיד שזה מחזיק כל עוד אנו רואים בזה ערך. וזה לגמרי בסדר להגיד שאין צורך יותר בלוח המשימות ובשאר הכלים שלמדנו. ואם יש צורך ספציפי, זה בסדר לחזור לזה.

השימוש בכלים אג'יליים בבית כגון, השיחה היומית המשפחתית, נראות של הדברים העומדים על הפרק, לגרום לדברים לקרות, תכנון קדימה ולמידה ממה שהיה בכל אלו, תקשורת היא שם המשחק. לוח המשימות הוא רק אמצעי והוא לא חייב להשאר שם.  למרות שהבעיני רבים לוח המשימות הוא ה'סמל' לשימוש בשיטה, הוא רק אמצעי.

איך להחליט כקבוצה מה לעשות , כך שכולם יהיו מרוצים ולהגיע לכדי ביצוע?

אין זה פשוט לקבל החלטות כך שכולם יהיו מרוצים, הרי כמו בכל קבוצה, כשיש לנו המון דברים לעשות ואנחנו צריכים להחליט מה בא קודם ומה אחר כך ,כמות הדעות והאפשרויות יכולה להיות גדולה ממספר החברים בקבוצה. סרבול, משיכת ההחלטה, קבלת החלטות לפי "מי צועק חזק יותר" היא דפוס  די נפוץ . ובכן,  גם את זה אני סבורה ניתן לעשות בצורה יעילה וקצרה יחסית באמצעות לוח וכמה כלי אג'ייל פשוטים.

קודם כל , אני סבורה שהצורה הטובה ביותר להגיע בקבוצה להסכמה היא להחליט ביחד. אני לא מחליט לבד ובטח שאיני מאמינה בהחלטה של מנהל ובעקבותיה "הנחתה" של החלטה זו על חברי הקבוצה (בעבר כתבתי פוסט המתייחס גם לנושא של חשיבות ההחלטה כקבוצה). יש בהחלטה כקבוצה המון העצמה. יש בה  גם בכדי להביא למיקסום המוטיווציה לביצוע על ידי כך שנאפשר לצוות , לכיתה או למשפחה להחליט ביחד. עם כל הקושי שבזה הסיכוי שכולנו נצא עם משהו טוב עבורנו גדול הרבה יותר מאשר שכמנהלים\מורים עוד ננחית על הסובבים אותנו את החלטותינו.

אולם, קל להגיד, אך קשה לביצוע. ישנם כל כך הרבה דברים שצריך להחליט לגביהם ,הרי הרבה יותר “קל וקצר” יהיה להחליט לבד לא?! למה לבזבז לכולם את הזמן? הרי גם ככה אין לנו הרבה זמן. יהיו כאלו שיגידו שקבוצת תלמידים או קבוצת עובדים או בטח ובטח קבוצת ילדים, אינם מסוגלים לקבל את ההחלטה "הנכונה".

אם כך, איך עושים את זה?

באו נדמיין כיתה של תלמידי כיתה ח שקיבלו אחריות חברתית בה הם צריכים לבחור מתוך מגוון רחב של פעילויות אפשריות שתי פעילויות חברתיות להפעלה בביה"ס. המטרה היא שהפעילות החברתית תועיל לביה"ס וכמובן תזכה אותם בפרס קבוצתי. אבל שוב, הנה הקאטצ'. ומה אם הם לא יזכו  בפרס המובטח? גם אז, היינו רוצים שלפחות יהנו , שיתרמו לביה"ס וישיגו את תחושת ההצלחה שקשורה בפעילות שהם בחרו לעשות.

אני אציג טכניקה ,שהיא בעצם סוג פשוט של סיעור מוחות ,שאנו משתמשים בו באופן תדיר עם קבוצות של עובדים כשאנו באים לבצע שינוי כזה או אחר או לעזור בקבלת החלטות. למעשה , אני אפילו זוכרת ששיחקנו בזה בתנועת הנוער.אז למה לא לנסות את זה גם בכיתה או בבית ?

1.      נבקש מכל חבר קבוצה להציע שני רעיונות ולרשום אותם על גבי פיתקית נדבקת .

לצבוע בצורה אומנותית את גדר ביה"ס

לבנות פסיפס בלובי שמשקף את ערכי ביה"ס

לנקות את אזור העצים

לערוך מסיבה במהלך אחת ההפסקות

להעביר "שעת כיף" לתלמידי כיתות א

לבנות בית קפה ליום ההורים הקרוב.

2.      כאשר כל חברי הקבוצה מסיימים ,נבקש מכל חבר קבוצה  להציג את הרעיון שלו ב 10 שניות בלבד, להגיע אל הלוח ולמקם את הרעיון שלו על גבי הלוח על פי מה שנראה לו סדר החשיבות של הרעיון שלו.

3.      במקרה וליותר מחבר קבוצה אחד יש את אותו הרעיון, הם מוספים פתקית ,לפתקית שכבר נמצאת על גבי הלוח.

** לאיש אסור להתנגד או לבקר או להסיר רעיון המוצג על ידי אחד מחברי הקבוצה .גם אם הרעיון נראה קשה, ארוך, לא ישים, מסורבל , לא מתאים וכ"ו

**נראות היא כלי מצויין לגרום לדברים לקרות, אל תוותרו עליו. דאגו שכל מאגר הדברים שהיינו רוצים לעשות, נמצא  על גבי לוח וכולם רואים אותו ובעלי יכולת להתייחס אליו בצורה קלה. בקיצור – שימו פתק על הלוח.

4.      הצעד הבא , יכול להעשות בשתי דרכים :

·         הרעיון שקיבל את מירב הפתקים וממוקם הכי גבוהה - יבחר.

·         אפשר לבקש מכל חבר קבוצה לדרג שני רעיונות עיקריים מ 1-5(או כל סוג של ניקוד שתרצו). הרעיון שיבחר יהיה זה שיקבל את מרב הנקודות.

5.      השלב הבא יהיה מרעיון – >לביצוע. היכנסולדיוןסביב הרעיונות וייצרו מכל רעיון נבחר רשימת משימות פרקטיות שיש לבצע.

6.      כעת בידקו שוב את המאמץ הכרוך בישום הרעיון שנבחר לעומת המאמץ שמצוי ברשותכם (משאבים של זמן ,כסף , יכולות , מיומנוות ועוד). שאלו את עצמכם האם אנחנו עדיין רוצים להפעיל את הרעיון הזה?

7.      כל מה שנותר לנו כעת הוא לייצר נראות למשימות שלנו, לרשום על הלוח את שמות שלוש עמודות התהליך הביצועי (לעשות, בעשיה, הסתיים) , לבחור את המשימות הראשונות לעשיה ולצאת לדרך.

**מקמו את המשימות לביצוע  בחשיבות הגבוהה למעלה ברשימה ואת כל השאר במאגר משימות והתחילו לבצען אחת אחרי השניה.

8.      והעיקר , אל תשכחו להנות מהדרך.

ומה השגנו :

·         דיון פתוח

·         כולם חלקו רעיונות והרעיונות של כולם עלו לדיון בצורה כזו או אחרת

·         בחרנו את משימותנו כקבוצה

·         אנחנו יכולים לשנות את דעתנו על סמך מידע חדש וגם אחרי שכבר בחרנו רעיון .. וזה בסדר.

·         אנחנו יכולים לעשות את אותו דבר בדיוק בכל פעם שיש לנו ערימה של דברים לבצע או רעיונות ליישם כמו : תכנון טיול ,תכנון יומולדת  ועוד.

·         כמובן שיש יותר מדרך אחת להגיע לאותה התוצאה. רק תיהיו פתוחים לדעת את זה.

לדוגמה : תכנון טיול לסאן דיאגו:

שיטה מהפכנית להעצמה משפחתית ולגרום לדברים לקרות.

הרצאה קצרה ומצויינת על רעיון האג'ייל עם המשפחה. חובה לשמוע.

כל הפרקטיקות ניתן למצוא בבלוג זה ובספר AgileKids

לא רק מודל 'אפרת'.. איך הופכים התנהגות רצויה להרגל ? מתאוריה לביצוע.

הדרך בה אנו מפרשים את המציאות יש בה להכתיב את הדרך בה נתנהג , נגיב ונרגיש. כאשר נפרש אירוע כמאיים יתכן ונתקוף  או נברח, נחוש פחד או חרדה, בעוד שמישהו אחר סביב אותו אירוע בדיוק , לא יחוש איום כלל.

מודל אפרת הינו מודל שכיח ביעוץ , במערכת החינוך באימון ובפסיכולוגיה... זוהי טכניקה לשינוי התנהגותי על ידי כך שהיא  מאפשרת לנו ליצוק פרשנות לאירועים ולבחון פרשנויות אלטרנטיביות. על ידי כך , המודל מאפשר לשנות תפיסות, בעקבותיהם תגובות ורגשות הקשורות לאירוע.  אולם השימוש במודל סביב ארוע ספציפי אינו מספיק. יש צורך לייצר שינו לטווח הארוך ולייצר את תוצאות השימוש בכליהחשבתי להרגל. בפוסט זה נשתמש ב'אפרת'  כדוגמה ל"איך ניתן לקחת כל טכניקה חינוכית או התנהגותית ולמנף את השינוי המוצע בה להרגל, לדרך חיים באמצעות טכניקות אג'יליות" .

http://eli-avrahami.com/Page.aspx?pID=42

כאשר נתקלתי שוב לאחר שנים במודל אפרת, היה זה באחת משיחות היעוץ בביהס של בני. אני מודה, השיטה תפסה אותי שוב כמו שתפסה אותי בעבר. אבל גם הפעם  הרגשתי כי השימוש בה אינו ממצה את פוטנציאל השינוי שיש לטכניקה הנפלאה הזו להציע. הרגיש לי שאנחנו מפספסים ושיש ביכולתנו  להשיג יותר מהטכניקה הזו ממה שאנו משיגים ממנה היום.

רגע לפני שנכנס לאג'ייל ולדרך בה הוא ממנף מודל תאורטי אל תוך עשיה ושינוי מתמיד בואו נסקור את המודל עצמו בקצרה .

מודל אפרת מורכב מכמה שלבים :

1.      הבנת האירוע.

א- אירוע :  מה קרה במציאות? מה הייתה השתלשלות האירועים?

פ- פרשנות :  מה הפרשנות שנתתי לאירוע? מה אמרתי לעצמי במהלך, או בתום האירוע? האם האירוע היה טוב, רע או ניטראלי?

ר- רגש :  איזה רגש התעורר בי בעקבות האירוע? איך הרגשתי אחריו? כמה זמן הרגשתי כך אחרי האירוע?

ת- תגובה - מה עשיתי בעקבות האירוע? כיצד פעלתי? איך השפיע עלי האירוע?

חשוב להבחין כי מקורו של הרגש הוא בפרשנות שנתתי לאירוע – ולא באירוע עצמו. הפרשנות שלי היא זו שיצרה את הרגש שלי, והוא זה שהוליד את תגובתי. חשוב לייצר את ההבחנה הזו עוד טרם נציע פרשנות אלטרנטיבית.

2.      פרשנות אלטרנטיבית ואיזה תגובה הייתה מתעוררת בעקבותיה.

לא קל לשנות פרשנות כי היא טבועה עמוק בצורת החשיבה שלנו ,באירועי עבר ובערכים שקיבלנו מהסביבה.

אז מה עושים בכדי לשנות פרשנות?

נשאל שאלות:

-          למה לדעתך זה קרה?

-          האם זו עובדה או פרשנות?

-          האם נוכל להציע פרשנות נוספת?

-          ועוד

למשל :

ילדה אחת אמרה שהחולצה שלי לא יפה. אז הרבצתי לה.

ילדה אחרת אמרה שהחולצה שלי לא יפה , נתתי לה נשיקה.

 למה? מה ההבדל?

מה חשבתי כשהיא אמרה לי?

מה הרגשתי בכל ארוע?

למה הרגשתי שונה והגבתי שונה בין שני ארועים זהים?

ועוד...

אז מה הבעיה עם מודל אפרת?

אין כל בעיה, ויש המון בעיות. כמו בכל מודל. היינו רוצים לייצר הפנמה, שיפור והטמעה של השיטה. האם אנו באמת מצפים בעיקר מילד, שידע לשנות דפוסי חשיבה ובעקבותיהם התנהגות בעקבות אירוע יחיד אשר בו  הדגמנו לו איזה כלי תאורטי כזה או אחר?  גם עם מבוגרים זה לא יקרה.

היינו רוצים שתתרחש למידה שתחזיק. היינו רוצים שתתרחש הפנמה ושינוי ארוך טווח.  הפעלת מצע תאורטי כזה או אחר באופן חד פעמי או סביב אירוע בעיתי כזה או אחר יש לו ערך מקומי, זמני ומוגבל בלבד.

וכאן בדיוק נכנס האג'ייל לתמונה. הכלים האג'יליים יש בהם לספק לנו כהורים או כאנשי מקצוע את היכולת לגרום לדברים לקרות. להפוך אירועים בודדים ללמידה אמתית ומתמשכת, להנחיל שינוי והרגלים ולייצר הפנמה. ל'אפרת' יש קשר לא מועט עם שיטות אג'יליות. שניהם מדברים במונחים קוגניטיביים ומדגישים את הצורך בשינוי והצורך לגרום לדברים לקרות . אם ניקח מספר כלים מועט מהשיטה האג'ילית נוכל להגיע למגוון רחב של תגובות אלטרנטיביות לאירועים ולייצר הפנמה של צורת חשיבת 'אפרת'.

למעשה 'אפרת' הוא רק דוגמה ל"איך ניתן לקחת כל טכניקה חינוכית או התנהגותית ולמנף את השינוי המוצע בה להרגל , לדרך חיים באמצעות טכניקות אג'יליות" .

אז איך תראה 'אפרת' עם כלים אג'יליים ?

1.      נייצר נראות. לנראות יש את הכוח לגרום לדברים לקרות . כשאני רואה, יש סיכוי גדול יותר להתייחסות , לתגובה ולשינויי בכיוון הרצוי.   שקפו את הקושי ואת נתיב הפתרון.

כאשר הלוח מחזיק עבורי את אירועים ,קל לי יותר להשתחרר מהם. אני לא מעמיס על הזיכרון אלה חוזר למקום מסודר ומאורגן על מנת ללמוד ולהשתפר.

קחו לוח, שקפו את נתיב  הניתוח

2.      פעיל לעומת סביל. הילד או המבוגר שנדרש להגיב לאירוע או להבין את האירוע הוא הפעיל בהגדרתו ובשינויו. הוא זה שיבחר אירוע להתייחסות, הוא זה שישקף אותו על גבי הלוח, הוא זה שיעקוב אחריו וירשום את ההתנהגות הצפויה. לא המורה, לא המבוגר אלה בעל האירוע.

3.      התמקדו באירועים אשר התרחשו בעבר הקרוב. ביום שעבר למשל. לא רק באירועים "רעים" אלה גם בכאלו שהתגובה בהם הייתה טובה.

4.      מגוון של אפשרויות מאפשר התייחסות מגוונת ולמידה מגוונת.  על הלוח צריכות להתקבל רשומות עם אוסף של כמה אירועים , כמה פרשנויות וכמה תגובות.

5.      תקשורת: בחרו בכל יום אירוע והקדישו 10 דקות לניתוח האירוע. התאמנו ונתחו אירועים באופן יומיומי.

6.      שיפור מתמיד- לימדו מאירוע לאירוע. לכל אירוע יש תגובה ופרשנות, אולם כאשר מספר אירועים מוצגים על גבי הלוח ניתן בקלות ללמוד מאירוע לאירוע ולייצר שיפור כבר באירוע הבא.

7.      הציבו יעדים. יעדים קצרי טווח, ליום הבא, לאירוע הבא, לשבוע הקרוב ובחנו אותם אל מול התגובות. מה כדאי לעשות אחרת בפעם הבאה?

למשל אם כשמציקים לי אני מתכוון להיות קיר (קיר = לא מגיב, כי קיר לא יכול להיעלב, נכון ?!) אז אני אבקש מבעל האירוע לשים לעצמו יעד כגון: כמה פעמים השבוע אני חושב שאני אוכל להיות קיר? 1, 2, 3 ? ואני אבחן את היעד ההתנהגותי הזה.

8.      יישום-  אל תתמקדו בלמידה תאורטית. צאו והתאמנו. יישמו את המסקנות כבר באירוע הבא. יתכן ותרצו ליצור אירוע על מנת להתאמן. למידה מאירוע בודד ללא יישום יש לה ערך זמני ומוגבל.

9.      מטעויות לומדים. עבדו בחלקים קטנים, נתחו אירועים קטנים. באירועים קטנים ישנן טעויות קטנות, פחות כואבות. ייצרו המון טעויות קטנות. מטעויות לומדים.

10.  ואל תשכחו ליהנות מהדך.

מקורות וקריאה נוספת :

http://eli-avrahami.com/Page.aspx?pID=4

מכון אדלר - אפרת

http://en.wikipedia.org/wiki/Affective_events_theory

http://www.selfgrowth.com/articles/situation_response_outcome.html

http://www.k6edu.com/4thgrade/social_studies/events-reactions-feelings.html