יציאת מצריים - השינוי של כולנו

פסח בפתח, חודש ניסן - חודש של שינויים, עונת האביב היא עונה של תחיה מחודשת - הטבע מתעורר ומתחיל מעגל מחודש של התעוררות והתחדשות.

זמן מצויין לבחון את סיפור יציאת מצריים בעיניים של שינוי, של אימון.

יציאת מצריים ושינוי?

כן. בעיני סיפור יציאת מצריים הוא דגם לתהליך שינוי שכולנו מכירים - החל בשינוי גדול בעבודה, במשפחה, או עם עצמנו וכלה בשינויים הקטנים של ההתמודדויות היומיומיות עם הבלתי צפוי.

עם ישראל עבר שינוי - מעבדות לחירות. כנגד כל ההתנגדויות והמכשולים. היה להם מאמן בלב ובנפש - משה.

וכך מתחיל הסיפור....

עבדים היינו

כך מתחיל סיפור יציאת מצרים - עם ישראל היו עם של עבדים.

אין זה אומר שהם עסקו רק בבניה במצריים - הם היו עד לרמ"ח איבריהם עבדים - בלב ובנפש. הם לא הכירו דבר אחר, זו הייתה כפי שאנו אומרים באימון - ההוויה האמיתית שלהם, התפיסה שלהם את עצמם.

העבדות של עם ישראל לא הייתה רק כלפי פרעה - אלא קודם כל כלפי עצמם. הם נולדו לעבדות, גדלו בעבדות, כל ההרגלים ושגרת החיים שלהם נסבה סביב עבדות. איש לא העלה בדעתו להתנגד, וכי למה שיתנגדו? זו היתה המציאות היחידה שהם למדו להכיר.

כך בעצם מתחיל כל תהליך שינוי שלנו - אנחנו קודם כל עבדים להרגלים של עצמנו, לתפיסה של עצמנו את עצמנו.

הפרעה של בני ישראל - הוא הרי הפרעה שיש לכל אחד מאיתנו בלב - אותו קול קטן שאומר "עזוב, אל תנסה, לא כדאי לך, זה לעולם לא יצליח". הקול הקטן שלנו שאומר לנו שאנחנו לא באמת שווים, לא באמת יכולים להחליף עבודה, לא באמת ראויים לאהבה, שלעולם לא נצליח לצאת מהמינוס. שעדיף שנישאר עבדים לאותם ההרגלים, שנמשיך לשבת על סיר הבשר במקום לפרוח ולצאת לחופשי. להשאר באיזור הנוחות שלנו. במקום הבטוח אך הלא מיוחד, בבינוניות שקל לנו להתמיד בה אבל מותירה בנו תחושת פספוס, טעם של משהו חסר.

שלח את עמי - ההכרה בצורך בשינוי

ואז קם משה - מתוך העם אך נבדל ממנו. מכיר במצב של בני ישראל - בעובדת היותם עבדים.

משה לא היה צריך רק לשכנע את פרעה - הוא היה צריך לשכנע את העם עצמו. להראות להם שיש חיים אחרים, שהם לא חייבים להיות עבדים.

במונחי אימון אנחנו מכירים בתפקיד המאמן כמשקף - משקף למתאמן את המציאות שלו, עוזר לו לזהות אותה, לזהות מהו הצורך הבלתי מסופק, מהם ההרגלים המגבילים ומהו הנטל שעל המתאמן להשאיר מאחוריו, מהו השינוי המיוחל. תפקיד המאמן בתחילת תהליך אימוני הוא למקד את השינוי הזה, לזקק מתוך סך הרגשות והחוויות של המתאמן את התמצית, לזהות את העבדות שממנה המתאמן משתוקק לצאת.

המכות

פרעה כמובן מתנגד, וכולנו מכירים את עשר המכות שהונחתו עליו ביד חזקה, בזרוע נטויה ובהסבה לשמאל.

אם נזכור שפרעה הוא הפרעה שבתוכנו - נוכל לזהות את שלב המכות גם בתהליך של שינוי אישי. בכל תהליך של שינוי מגיע שלב של חוסר מנוח, של תירוצים שאנחנו מספרים לעצמנו, של משברים, של ריבים ומתחים.

בדינמיקה של צוותים אנחנו מכירים את מודל טאקמן (Tuckman) - שמדבר על שלב ה- Storming - שלב של סערת רוחות בצוות, בו כל אחד מנסה למצוא את מקומו ולמצב את עצמו ביחס לאחרים בעת התהוות של צוות חדש או שינוי במבנה של צוות קיים.

זהו גם שלב המשא ומתן הפנימי. לצאת מאזור הנוחות או לא? באמת שווה לי לעשות את השינוי בחיים? כמה כואב לי כדי לזוז? בסיפור מצרים המכות הן ממשיות, אך בשינוי האישי שלנו המכות הן בדרך כלל פנימיות (מצוקה, פחד, תירוצים, בריחה) ובאות לידי ביטוי גם בהתנהגות החיצונית (מריבות, כעסים, תלות, הרסנות). 
אנחנו מאתגרים את עצמנו - כמה שווה לי לזוז מאיזור הנוחות? כמו יציאת מצריים - כאשר העתיד אינו נראה כלל... ואחרי כל מכה פרעה מקשה את ליבו. כמונו. לרובנו לוקח לא מעט זמן ולא מעט "מכות" עד שאנחנו מוכנים לעבור לשלב הבא, להסכים לקחת את עצמנו למקום טוב יותר.

ומשה? כמו מאמן נחוש, לא מוותר לעם ישראל, לא מוותר על המתאמן ועל החזון של מקום טוב יותר. נשאר יציב ובטוח עבורו, ממשיך להאיר לו את הדרך ולהתמיד איתו על אף הקשיים.
הוא גם זה שמבשר את המכות (וכן, המאמן לעתים קרובות יעצים בפני המתאמן את הקונפליקטים של עצמו, יעמת את עצמו עם עצמו), ומדריך את העם בהתגוננות מפניהן, בדרכים להתמודד ולהחזיק מעמד. בידיעה בוטחת שזהו רק שלב, שזה יחלוף. שלאחר מכן תבוא גם תבוא הגאולה הנכספת.

היציאה לדרך - מה תשאירו מאחור? על מה תוותרו?

לבסוף פרעה "נשבר" - ועם ישראל ממהר לצאת לדרך.

ובשם החיפזון, וכדי לא לפספס את ההזדמנות - הוא גם נאלץ להשאיר מאחור מקנה ורכוש, אין לו זמן להתפיח את הלחם.....נותרנו עם המצות.

גם כאן - כמו בכל שינוי - כאשר אנחנו הולכים לדבר חדש אנחנו צריכים להשאיר מאחור משהו ישן. משהו מיותר, משהו שמכביד עלינו או שפשוט לא נוכל לקחת איתנו... במעבר למקום עבודה חדש - נשאיר מאחור את הבטחון והחברים מהעבודה הישנה. במעבר לזוגיות נשאיר מאחור את החופש שברווקות. במעבר לאחריות כלכלית לא נוכל להמשיך לחגוג בביזבוזים. מה עוד נשאיר מאחור? אשמה? תפיסות ישנות? כעס? על מה תוותרו כדי להשיג את השינוי שלכם? מה תותירו מאחור? מה לא תוכלו לקחת איתכם לדרך?

מה המחיר שנשלם כדי לקבל את החירות החדשה שלנו?

החרטה הגדולה וקריעת ים סוף

עם ישראל יצא לדרך - ופרעה התחרט.

מכירים את המצב הזה? כבר התחלנו בשיפוץ, כבר החלטנו על צבעים וקרמיקות והמטבח המושלם ואז - טראח! החריגה התקציבית הולמת לנו בפנים. מה? איך חרגנו ככה מהתקציב? עדיף שלא נשפץ וזהו!

מה? שאני אצטרך להתרפס לבוס החדש? עדיף היה לי להשאר במקום העבודה הישן..

מה? שאני אפסיק לראות כדורגל על החבר'ה? שאני אסבול את הבלאגן שהוא משאיר לי בדירה? עדיף היה שנישאר בדירות נפרדות!

כן - החרטה וההכרה במחיר שאנו משלמים בשינוי שלנו - תמיד יבואו, לעולם לא נוכל לצפות מראש איך השינוי ייחווה אצלנו ומה נפגוש בדרך.

והפתרון?

בסיפור יציאת מצריים נדרש נס - קריעת ים סוף - כדי לעמוד בפיתוי, כדי לא לחזור אחור ולעמוד איתנים, להמשיך בדרך.

גם בתהליך השינוי האישי של כל אחד מאיתנו - נדרשים לא מעט "ניסים" וכוחות נפש כדי לעמוד בפיתוי של לחזור, של לפוצץ, של לוותר לעצמנו עוד לפני שהתחלנו..

המסע במדבר - התאקלמות למצב החדש

עם ישראל ממשיך במסע - 40 שנה במדבר. זמן לא מבוטל!

ומה קורה בזמן הזה? חיים... יש מריבות על גדיים, צריך להשיג אוכל (מן) ומים (ביקוע הסלע)..

כל הזמן מתקדמים לעבר היעד הנכסף, ממשיכים להתקדם גם אם לא מרגישים בהתקדמות.

ומשה - מוביל את העם, עוזר להם למצוא פתרונות, מגשר ומתווך, מלווה את העם בחיי היומיום ובהתאקלמות למצב החדש.

גם בתהליכי שינוי שלנו - יש שלב שבו צריך להתאקלם, להתרגל מחדש למצב שנוצר.

בצוותים (שוב טאקמן) - אנו קוראים למצב הזה שלב ה- Norming. שלב שבו כל חבר צוות מבין את תפקידו והצוות מתחיל לתפקד.

בשינויים של החיים - אנחנו מתחילים להתאקלם לעבודה החדשה, לזוגיות, לבית החדש, למציאות הכלכלית החדשה.

זה לוקח זמן ולוקח סבלנות. זהו תהליך של לימוד מתמיד על "אש נמוכה" - לומדים איך להתמודד עם משברונים מקומיים -  איזה אוכל יהיה זול יותר בסופר? איפה כדאי לקנות ירקות? איך למצוא חניה נוחה במקום העבודה החדש? איך להספיק לקחת את הילדים לחוג? ואיפה היא החביאה לי את הגרביים?

והמאמן - משה שלנו - מלווה, עוזר, עושה תיקונים קלים בדרך, מגשר על משברים, עוזר להתמודד. הוא גם טועה בעצמו וחווה ספקות - הוא גם בן אדם. גם באימון - המאמן לא תמיד יודע מה נכון לעשות. הוא גם לוקח חלק בספקות ובדילמות של המתאמן. הוא הולך איתו ביחד את כברת הדרך. לפעמים כל שהוא יכול לעשו הוא להיות שם עבור המתאמן, להפנות אל המתאמן עצמו את השאלות ולא לספק את התשובות.

עגל הזהב - משבר האמונה הגדול

והנה מגיע הרגע הגדול - משה עולה לקבל את לוחות הברית. ועם ישראל חסר סבלנות, קטן אמונה - חוזר למנהגים הישנים, מתנחם בעגל הזהב.

גם בתהליך שינוי שלנו - אנחנו מכירים את ה- "משבר הגדול". אחרי שכבר התרגלנו למקום העבודה החדש נגלה שגם שם עובדים עד שעות מאוחרות, גם שם יהיו ריבים עם הבוס. הזוגיות הנוצצת הופכת לשגרה ויש בה מריבות. למרות ששמרנו על התקציב פתאום יש הוצאה לא צפויה ששוברת לנו את המאזן..

כן - כמו משה שנאלץ לחזור ולהתעכב לקבל את לוחות הברית בפעם השניה - כך גם אנחנו, הולכים לפעמים צעד לאחור לפני שנוכל ללכת שני צעדים קדימה. יש עיכובים. יש קשיים לא צפויים. ובכל זאת יש סיבה טובה להתמיד, לזכור שיש אור בסוף הדרך.

סוף המסע - ומשה לא הגיע לארץ

לבסוף בני ישראל מגיעים לארץ ישראל - ומשה, אם כי ראה את הארץ מהר נבו - לא זכה להגיע אליה.

גם בתהליך השינוי שלנו - כשהשינוי יגיע, נתאקלם ונמצא את עצמנו אנשים חדשים. כבר תופסים את עצמנו בצורה שונה, רואים את עצמנו דרך עיניים אחרות. מה שנקרא באימון - עשינו שינוי בפרדיגמה. שואלים את עצמנו "איך יכלתי לחשוב פעם שאני לא שווה?", "איך יכלנו להוציא כל כך הרבה כסף על שטויות?", "איך יכלתי לחשוב שלא אמצא אהבה?".

כשהשינוי נשלם - אנחנו כבר נראה את עצמנו בצורה אחרת, כבר לא נהיה אותו האדם שהיינו בתחילת המסע. והמאמן? כמו משה - הוא לא יהיה שם. הוא לא יהיה נחוץ. הוא סיים את תפקידו, שכן המתאמן - אנחנו - כבר ממשיכים בדרך החדשה שלנו בכוחות עצמנו.

מעגל השינוי ממשיך...

עובדה היא שסיפור בני ישראל לא מסתיים בסוף יציאת מצריים. עוד יש מלכים, יש משברים, יש מלחמות, מסעות ותהפוכות. עד היום בעצם.

כך גם בשינוי - אחרי השינוי הראשון יבוא השינוי השני, וכן הלאה - השינוי הוא חלק מהחיים. חלק בלתי נפרד ממנו.  החיים משתנים כל דקה, כל צעד שנעשה יהיה התמודדות מחודשת וסבב חדש של יציאה מעבדות אחת לחירות אחרת. וככל שנמשיך ונתמיד - כך נתרגל לשינוי, נלמד לעשות אותו בצורה טבעית, ללא פחד. ללא עכבות. כמו הטבע שבכל שנה באביב מתחיל לפרוח, ללבלב ולהתחדש.

מהי העבדות שממנה תצאו השנה?
מהו השינוי המהדהד שלכם? מהו הפרעה שלכם, שאומר לכם "לא"? לאיזו חירות חדשה תצאו? מהם האתגרים, המכשולים והקשיים שיעמדו בדרככם? מהם הניסים והפתרונות שיעזרו לכם להתמיד?
ומיהו המשה - שילווה אתכם ויראה לכם את הדרך?

חג חירות שמח!

החזון והדרך, בהקשר אג'ילי להתפתחות אישית .

שאלה: האם יש לכם בדמיון תמונה ברורה היכן אתם רוצים להיות בעוד חצי שנה? אולי בעוד שנה? אולי בגיל 40? 

האם יש לכם איזה אתגר לא פתור ואתם כבר יודעים לדמיין בראשכם איך הוא יראה כשהוא פתור, או לפחות התחלה של איך הוא יראה? האם בכלל כשאתם עומדים בפני נקודת תפנית, יצא לכם לדמיין איך תיראה ההצלחה שלכם? ואולי חשוב דווקא שדמיינו איך יראה הכישלון שלכם?

החזון הוא  ה"לאן". הוא החבל שמושך אותנו קדימה.

אני אתחיל ואומר, שתמיד אפשר ללכת בדרך גם מבלי לדעת לאן הולכים. זה בסדר. לא שאני ממליצה לנהוג כך, אולם אני חושבת שהרבה אנשים נוהגים כך הרבה מאד פעמים, כלומר, זורמים. אם יש הזדמנות לוקחים אותה, או שלא. לפעמים יתמזל מזלם וימצאו עבודה טובה, מנהל טוב, חברים טובים ולפעמים לא. במקרים כאלו, אני מאמינה שהבנאדם מוגבל, הוא יגיב לסביבה במקום לשלוט בה, הוא יטפל בדברים הדחופים ובמה שמסביבו במקום לחפש ערכים וחשיבות במקומות אחרים.  אני לא שופטת אם זה טוב או רע, זה פשוט מצב שאנשים נמצאים בו. אני אישית מציעה ומאמינה במשהו קצת יותר נשלט. משהו שיתן מוטיוציה פנימית, וזה בעיני החזון.  לפעמים על מנת להגיע,  גם אם זה "בערך" לאן שאנחנו רוצים, הייתי ממליצה שנדע בגדול לאן אנו הולכים.

למה בערך ולא במדויק? ישנן הרבה פרשנויות למושג חזון, אני מאמינה שחזון צריך להשאר "בערך" או "בגדול". אם אחרי זמן נגלה שהשגנו אותו במדוייק מה טוב, אבל לרוב זה לא יקרה. יקרה משהו דומה.

לפעמים כואב לי שעובדים נדרשים לדמין חצי שנה קדימה, מנהליהם מציבים להם יעדים מדוייקים ומדידים והדבר לא קורה. רק משום שזה רחוק מידי, או מעורפל מידי מול המציאות שתשתנה מימלא.

על פי מילון אבן שושן, חזון היא תמונה שאדם רואה בחלומו,בדמיונו או בעיני רוחו בדומה ל"חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים"(ישעיה א'1 ) כלומר מעין תוכנית אידיאלית,תיאור של דברים בהתאם לשאיפה או משאת נפש. לחזון יש משמעות חשובה כפי שכתוב ,"באין חזון יפרע עם"(משלי כט' 18) היינו שאיפה שברוב המקרים אינה מושגת אלא מהווה נקודת משיכה אל האופק שלעולם אינו מתקרב.

כשאני מאמנת מנהלים או עובדים אני לרוב מבקשת מהם לדמיין את המקום בו יהיו בעוד חצי שנה או שנה ולפעמים אפילו לפרק זמן קצר יותר של כמה שבועות. הכל ענין של פוקוס והקשר. בכל מקרה, אנחנו יוצרים איזשהו חזון ויזואלי. כלומר, משהו שאני יכול לראות, לדמיין, ללכת בתוכו ולהרגיש את סביבתי כשהוא קורה.  זה לא שזה באמת יקרה.. אבל זה בהחלט מכניס אותנו לתמונה יותר ברורה של כוונות ולאן אנחנו רוצים להגיע.

יש משהו ב"לראות" את העתיד שנותן יותר תחושת שליטה בחיינו. גם אם זה אומר רק לדמיין אותו לרגע. הוא מאפשר לנו להיות מכוונים לעשיה, לעבור מכשולים ולכוון למטרות. רצוי שתיהיה לנו בראש תמונה ויזואלית, שהיא יותר מסתם רעיונות כללים. בצורה כזו של דמיון ויזואלי , יש לנו אפשרות לבחון את החזון, להעיר הערות והארות ולבנות תאום ציפיות בהתאם.

חזון יכול להיות בתחום חיים אחד או בכמה תחומי חיים. החזון יכול להיות אישי, מקצועי , משפחתי או כולם ביחד. החזון יכול להיות משהו קטן או גדול, רחב או צר, קרוב או רחוק.

אולם כמו בכל דבר, לא מספיק לדעת רק לאן הולכים, צריך להמשיך ולשאול "איך אני מתכוון להגיע לשם?".

אל החזון מובילה דרך.

אם הכרזתי למשל, בתחילת השנה שאני אפסיק לעשן, זהו חזון קטן שאני רוצה לקיים. אולם  רצוי שבמקום רק להתנבא לעצמי,  גם אפעל בהתאם.  החזון יאשפר לי לבנות את הצעדים בדרך שמתאימים להשגתו. כגון , להרחיק מעצמי סיגריות, להבין למה אני לא קונה אותן יותר, או למה אני עושה כך ולא אחרת.

בדרך אל החזון שלי, אני יכולה לשים הרבה דברים. אני קוראת להם אבנים, היות והם משהו שאפשר להבנות ממנו או משהו שצריך לעבור אותו או להרים אותו , לבנות ממנו דרך או לסחוב אותו על הגב. אחרים יקראו לזה יעדים או מטרות.

ולכן את הדרך שלי אני אבנה דרך פיתוח של מדרגות קטנות של אתגרים ומשימות שאני אציב לעצמי שחשובים על מנת להגיע אל החזון. ככל שהחזון רחוק יותר כנראה ישנן יותר מדרגות או אבני דרך לעבור. אין טעם להציב יעדים (או אבנים) מדוייקים ומפורטים לטווח רחוק מבלי להתחיל לפני כן ראות את הדרך דרך צעדים קטנים וקדומים יותר. ולכן ,  יהיו אבים לטווח רחוק המוגדרות כיעדים כללים, ואילו לטווח הקרוב אני אגדיר אבנים מפורטות יותר וקטנות יותר לדרך.

 אבל גם אלו רצוי שיתאימו לחזון שלי וישקפו גם את הערכים שלי.

  

בנוסף רצוי שאני אבין מהם הכלים העומדים לרשותי להצלחה, כאלו שעזרו לי בעבר או שאני מגלה אותם עתה. רצוי גם שאזהר מבורות ומכשולים בדרך. מי ש"זורם" ללא חזון כנראה יופתע מבורות ולא ינצל עד תום את היכולות , אלא אם כן הוא הולך כל העת בדיוק באותה דרך המוכרת לו היטב.

אין זה משנה אם החזון הוא ארוך טווח או ממוקד וספציפי, אני מציעה להתייחס אל יצירת החזון כאל  תהליך. הוא חלק מהגילוי העצמי. רצוי לשלב את ייצור החזון בהכרות עם הערכים שלי ומה שאני מאמין ולכלול אותו עם ההתקדמות בדרך.

אם כך , כחלק מתהליך הגילוי ובנית החזון, אני אנסה לקבל תמונה כללית , מתועדפת, עם התחלת עבודה עבור המפה הבאה:

1.     בהתחלה , אני יודעת את הדרך בגדול, בערך לאן...

2.     אני גם אגדיר בצורה מספקת את היכולות שלי ואת הבורות שעלי להמנע.

3.    אני אייצר לי את האבנים, כך שאני בגדול יודעת לאן הדרך תוביל, איך היא תראה ומה ירכיב אותה. (אולם לא יותר מידי לפרטים)

4.    אני אדאג לייצר נראות מלאה למפה שלי. 

5.    בתכנון כל פעימה ובמהלכה אני אדאג לראות את האבנים הרלוונטיות בלבד שעלי לטפל כרגע, בפעימה זו בלבד.

6.    בכל פעימה אני אבחר רק משימות שמתאימות ליכולות שלי באותה תקופת זמן. (קרי, מספר ימים או מאמץ) אני אבחר רק משימות אשר יכולות להתחיל ולהסתיים בפעימה אחת. וכמובן שאני אאתגר את עצמי כל הזמן למשימות נוספות.

7.    אני אדאג להשתמש ביכולות המתאימות ואמנע מבורות  רלוונטיים. אם יהיו בורות שאני יודעת עליהם מראש שעלי להכנס אליהם, אני אכין לי תכנית פעולה.

8.   כל פעימה, אני אתקדם מבספר צעדים קטנים וממוקדים ואבנה את האבנים שלי לאורך הדרך.

אבנים, בורות ויכולות : שלושת האלמנטים הללו נבחנים כל הזמן. הם נבנים בתהליך הגילוי ומשתנים כשהמציאות משתנה.

אני לא מתכוונת בפוסט הזה ללמד לעומק איך מייצרים חזון , יש בענין המון ספרות רלוונטית. אלא רק על קצה המזלג כקוים מנחים בלבד .

יצירת החזון  = לאן.

  

החזון , תהליך הגילוי העצמי ובחינתו הוא תהליך אינטראקטיבי:

היכולת למצוא דווקא את אותם אבני מפתח, את אותם ערכים עיקריים, את היכולות והבורות המשמעותיים ביותר כרגע היא המשמעותית בשלב הגדרת החזון. מניסיוני, במהלך ההליכה בדרך העשייה להגשמת החזון, עולים עוד ערכים, עוד אבנים עוד בורות ועוד יכולות שלא עלו בתהליך הזיהוי גם אם הוא היה שלם ומכיל את כל השאלונים והמבחנים הדרושים.

הסיבה הפשוטה היא, שאין כמו הליכה במציאות על מנת לזהות את מה שקורה לי באמת, לקבל משוב מהסביבה, להבין מה שאני מרגיש וחושב כרגע בעקבות ההתנסות. ומכך להסיק על היכולות שלי, הערכים שלי ועל דרך ההמשך. 

שום מבחן תאורטי לא באמת יוכל לכוון לשם באמת. ולדעתי בטח אם הוא נעשה בתחילת הדרך , כגוש גדול של אנליזה. בעיני, אין בכך טעם. 

ולכן :

1.   נגדיר רק "מספיק" על מנת להתחיל לזוז.

2.   זה בסדר לשנות ולהשתנות על פי משוב שמגיע מהסביבה.

אני אישית מעדיפה לחלק את תהליך היצירה לשתי גישות.

  

מהעבר אל ההווה ומשם לעתיד : גישה זו בוחנת קודם כל את העבר, או ערכים ויכולות ומשם מייצרת חזון. אפשר לראות את מסלול העבר , ללמוד ממנו על יכולות ובורות וגם משם להמשיך.

קודם כל קפיצה ישירה לעתיד :  גישה זו אהובה עלי במיוחד מפני שהיא מייצרת את החזון בכך שהיא נוגעת באופן ישיר ומידי בעתיד, עוד לפני הכל . רואה אותו ורק אז משנה אותו ומתאימה אותו בהתאם ליכולות או לערכים שיבחנו בהמשך. יתכן והיא נוגעת גם בכאבים של ההוה כחלק מקדים ומשם ממשיכה לעתיד.

1.    מראה הסוף : איך יראה סוף הדרך האישית שלי כתוצאה מהאימון . ממנו נוכל להתחיל להבין מהן  אבני הבנין, הבורות, היכולות.

2.    ההווה : בגדול והבנת המצב בו אני נמצא היום. -- > כאבים ויכולות.

3.    בנית החזון.

4.   המחירים שאני מוכן לשלם.

כלומר , קודם כל נבחן את העתיד: נגבש חזון כלשהו ,נאתר את הכוחות והכשלים. אח"כ נבחן את כאבי ההווה (אם יש צורך נסיק מהעבר, אבל לא בהכרח). ונרכיב את החזון ואבני הבניין שלו תוך הבנה של המחירים שאני מוכן לשלם.

אני מאמינה ששימוש בכל גישה הוא תלוי מאומן וסיטואציה. מאמן מיומן ידע לקחת את הטוב משתי הגישות. שמתי לב שככל שהמאמן מיומן יותר הוא יודע לקחת את הגישה העתידית דווקא ולדלות ממנה "מספיק" מידע על מנת לייצר חזון עטוף ביכולות ובערכים, גם אם התמונה אינה שלמה לגמרי.

איך הוא מנוסח, פירוקו  לאבנים והתחלת הדרך.

רגע לפני שתנחיל בתהליך גילוי החזון שלנו , קצת משהו לגבי  התוצר הסופי...אני ממליצה שיהיה צבעוני , חי ובעל נימה אישית. רצוי שכל מילה בחזון תהייה ברורה לי,שייכת לי ולעולמי, כי זה שלי. לא להשאיר חלקים עמומים.

איך מזהים טעיות בחזון ? על ידי כך שניתן לקחת אותו כמעט לכל אחד מבלי לשנותו כלל. "הייתי רוצה חיים טובים בגיל 40 , עם משפחה וילדים ועבודה טובה".

שימו לב, שהחזון לא יהפוך לעוד משפט שיווקי שמתאים לכווולם. הוא אמור להיות משהו אישי שנוגע לי. וככזה רצוי גם שיהיה רגשי – כלומר יגרום לי לזוז, יעניין אותי.

על החזון להיות חיובי, כלומר מה אני כן רוצה להשיג. והכי חשוב, מנוסח בלשון הווה. ההליכה כרגע במציאות החזון חשובה על מנת להרגיש אותו ולייצר ממנו מקום שאני רוצה להיות בו. הוא אינו עוד פנטזיה. הוא משהו מוחשי שאני אגיע אליו באמצעות הליכה בתוכו בהווה, באמצעות חיבור רגשי ועניין אישי. אח"כ אני אגש להשיג אותו באמצעות תכנית פעולה המתאימה רק לי.

דוגמה לניסוח חזון אישי (מיני רבים)  :

הבעיה: אני לא מרוצה מהיכן שאני נמצא היום.

חזון גדול יכול להיות:

 "בשנת 2014 אני גר לי בדרום , בבית פרטי בישוב קהילתי קטן. אשתי ואני חלמנו על המקום הזה מאז שנישאנו. אני מאד אוהב את השקט והנוף המדברי ואני דואג לצאת לרכיבות אופניים מספר פעמיים בשבוע על מנת לשמור על כושר ורוח טובה. אני עובד יותר מהבית ולכן אני נמצא הרבה בבית להיות ולחנך את ילדי. אישתי מאושרת והקשר בינינו טוב. בזכות זה שאני בבית היא יכולה היום לפתח את קרירת הפסיכותרפיה שלה...."

פרוק החזון הזה לדוגמה לאבני דרך גדולות , יכול להראות כך :

·         יחסים זוגיים

·         מעבר דירה

·         פיתוח קרירה

·         תחביבם.

·         ועוד....

בנית הדרך:

עכשיו כשיש את האבנים הגדולות, אפשר לדמיין לכל אחת מהן מראה של סוף בצורה כללית (לינק).  אחר כך נבחר בכל אבן מה חשוב , נקצה את המשימות המתאימות ונצא לדרך.

ישנן טכניקות רבות על מנת להבין מה חשוב יותר ומה סדר הדברים הנכון להתחיל ואני לא אכנס לזה בפוסט זה.  אולם רק לצורך הדוגמה הפשוטה, נניח שהכי חשוב כרגע זו אבן פיתוח הקרירה, וכצעד ראשון הדבר הכי חשוב הוא שאשתו של של בעל החזון תירשם לתואר שני.. ולכן זו אבן הדרך הראשונה שנטפל בה. משמעותה,  בין השאר יכולה להיות גם שינויים אחרים שכל הבית צריך להתארגן.

אבן דרך זו , תהייה הראשונה לקבל פרוט קצת יותר מעמיק מאבן הדרך של הספורט למשל.

היכולת שלנו לשאת עוד התחייבויות מאבנים נוספות במהלך הפעימה תלויה בזמן ובאנרגיה שאנו יכולים להקצות בכל פעימה למילוי משימות.

הרעיון יהיה, לנהל את החזון בדרך לפי הקצב המתאים לנו ביותר מבלי להתחייב לדברים שלא נוכל להשלים. יחד עם זאת להיות מסוגלים לאתגר את עצמנו לקחת משימות בפעימה, לבצע ולהתקדם.

****בפוסט על ניהול הבנק אני אסביר יותר לעומק, איך בוחרים ואיך מנהלים את סך המשימות לאורך הדרך.

לא כל חזון חייב להיות ענקי כמו זה שהוצג מעלה. חזון זו מילה ענקית ואני לא תמיד מרגישה בנוח לייחס אותה לכל גורם.  חזון יכול להיות גם משהו קטן (יחסית) כמו חתונה, תואר , ואפילו משהו יומיומי כמו רכישת רכב. וכמו כל חזון , על מנת להגשימו נחלקו לחלקים אופרטיביים קטנים יותר , נציבם לקראת הדרך ונבצעם.

ספרות רלוונטית : 

·          שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד, סטיבן קובי - הוצאת אור-עם

·          להעז ולהצליח - מרק ויקטור הנסן, ג'ק קנפילד, הוצאת אסטרולוג

·         האדם מחפש משמעות – ויקטור פראנקל, הוצאת דביר.